גירוש פעילי החמאס ללבנון – הבדלי גרסאות

על החלטת הגירוש הוטל איפול, בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון ב[[בית המשפט הגבוה לצדק|בג"ץ]]. למרות זאת השמועה על הגירוש ההמוני המתוכנן עשתה לה כנפיים, ו[[עורך דין|עורכת הדין]] [[לאה צמל]] ו[[האגודה לזכויות האזרח]] הגישו עתירות לביתו של השופט [[אהרן ברק]], ששימש כשופט תורן, עוד באותו הלילה. ברק הוציא [[צו ביניים]] שמנע את המשך הגירוש, והאוטובוסים עם מאות המגורשים נעצרו על [[גבול הצפון]]. הדיון בעניין נקבע למחרת בעשר בבוקר, אך לאחר שהממשלה דרשה לזרז את התהליכים, התערב [[נשיא בית המשפט העליון]] [[מאיר שמגר]] והקדים את הדיון באופן חריג לחמש לפנות בוקר. הרכב השופטים כלל בתחילה שלושה שופטים בראשות הנשיא שמגר, ולאחר מכן הורחב לשבעה שופטים. את המדינה נאלץ לייצג היועץ המשפטי לממשלה חריש, כיוון שפרקליטת המדינה ביניש סירבה באופן חסר תקדים להגן על המדינה במהלך שהיה, לדעתה, בלתי חוקי באופן מובהק. לאחר דיון בן 14 שעות, במהלכו נותרו מאות המגורשים על האוטובוסים כשעיניהם קשורות וידיהם כבולות {{הערה|1=רוני שקד ואביבה שאבי, '''חמאס''', עמ' 21.}}, החליט ההרכב ברוב קולות לבטל את צו המניעה הזמני ולאפשר את המשך הגירוש. הוחלט שלמגורשים תינתן זכות השימוע בדיעבד, בדיון שייערך חודש מאוחר יותר. האוטובוסים חצו את גבול הצפון, אך בינתיים הספיקה ממשלת לבנון להתכונן ולמנוע את כניסת המגורשים לשטחה.{{מקור}} מאות המגורשים הקימו מחנה אוהלים במרג' א-זוהור שבשטח ההפקר שמצפון ל[[רצועת הביטחון]] בתחומי לבנון בה שלטה ישראל, והתמקמו בו.