פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 167 בתים, לפני 5 שנים
מ
ערך מעניין, אבל בעל אופי לא ויקיפדי. אם מישהו מתמצא בנושא, יהיה כדאי אולי לבנות אותו באופן אחר. כדאי גם לציין ש-99% מהערך עוסק בחוק בישראל בלבד
חברה יכולה שיהיו לה חיובים משני סוגים: כלפי נושים או כלפי בעלי מניות. החיובים כלפי הנושים (או ה"התחייבויות") הם החובות הרגילים הנוצרים מנטילת הלוואות, קבלת אשראי מספקים, משכורות לעובדים, תביעות משפטיות וכן הלאה. ההתחייבויות דומות לכל חיוב אחר הקיים במשפט הפרטי (גם בין אנשים שאינם חברות). בדרך כלל, החברה מבטיחה להחזירן תוך תקופת זמן נתונה, עם או בלי ריבית. הנושים אינם בעלי החברה והם נוטלים על עצמם סיכון וסיכוי ידועים מראש.
 
לעומת זאת, החיוב כלפי בעלי המניות הוא מיוחד במינו. רק תאגיד (ולא אדם טבעי) יכול להקצות מניות. בעלי המניות הם בעלי החברה. ההון העצמי (Shareholders' equity) מייצג את סך הזכויות הכלכליות של הבעלים בחברה. הון המניות, שהוא חלק מההון העצמי, מייצג את מה שבעלי החברה תרמו כדי להפוך לכאלו (על ידי רכישת מניות). ממש כמו כלפי נושי ההתחייבויות, גם כלפי בעלי המניות יש לחברה חיובים. טבע החיובים הוא כזה, שסכומם וזמני התשלום שלהם אינם ידועים מראש, ואף לא ידוע האם יועברו אי-פעם לבעלי המניות. זאת, מכיוון שבעלי המניות הם בעלי האינטרס השיורי – הם לוקחים על עצמם את הסיכון, שהחברה תפסיד את ההון העצמי שלה (ובתוכו הון המניות שהכניסו אליה), אך גם את הסיכוי, שהחברה תהיה רווחית וההון העצמי יגדל בהתמדה (כך יגיעו להם זכויות כלכליות, בסכום העולה על הון המניות שהכניסו לחברה).
 
ההון העצמי מיוחס לבעלי המניות. אולם, הוא אינו אלא נתון חשבונאי – עודף הנכסים על ההתחייבויות. כל עוד הוא "לכוד" בתוך החברה, בעלי המניות אינם יכולים ליהנות ממנו. כיצד מועבר ההון העצמי לבעלי המניות? בזמן חיי החברה (כאשר אינה בפירוק), יש לה חיוב עיקרי אחד כלפי בעלי המניות, אותו היא-עצמה מחליטה האם ומתי לבצע: החלוקה (distribution). חלוקה יכולה להתבטא בדיווידנד או ברכישה עצמית של מניות. [[דיווידנד]] הוא תשלום אותו מעבירה החברה לבעלי המניות, לפי חלקם היחסי בבעלות, מתוך ההון העצמי שלה. דיווידנד מקטין את ההון העצמי (סך זכויות בעלי החברה) אך באותו זמן הוא מזכה כספית את בעלי החברה, כך שהאיזון נשמר. באורח דומה, מקטינה [[רכישה עצמית]] של מניות מקטינה את ההון העצמי (שכן נוצרות [[#הון מניות רדומות|מניות רדומות]], הנרשמות במאזן כמספר שלילי). באותו זמן, היא מעבירה תשלום לבעלי המניות, שמכרו אותן לחברה.
 
החיוב הכלכלי השני, שיש לחברה כלפי בעלי מניותיה, נעוץ בזכותם לקבל את ההון העצמי שנותר בחברה בעת פירוק. חברה שהגיעה לפירוק יכולה להימצא באחד משני מצבים: מצב בו יש לה הון עצמי חיובי (יותר נכסים מאשר התחייבויות לנושים) או מצב בו הונה העצמי אפסי או שלילי (יותר התחייבויות מנכסים). במקרה השני, בעלי המניות לא יקבלו דבר. זאת, כאמור, בשל האינטרס השיורי: תמורת הסיכוי שהחברה תשיא את רווחיהם, הם נטלו על עצמם את הסיכון שלא יקבלו דבר. לפי דיני ה[[פירוק חברות|פירוק]], הנושים תמיד יהיו ראשונים לקבל את הנכסים שנותרו בחברה מתפרקת, בעוד בעלי המניות תמיד יהיו אחרונים.
נקודת המוצא לכך היא הגדרת "מניה" בסעיף 1 ל[[חוק החברות, התשנ"ט-1999|חוק החברות]]: "אגד של זכויות ... הנקבעות ... בתקנון". הווה אומר, אם נייר ערך מסוים לא נקבע בתקנון, ודאי שאין הוא מניה והבחינה נעצרת בשלב זה. באופן מעשי, אגרות חוב לעולם אינן מוזכרות בתקנון החברה, והן מוקצות ללא קשר לתקנון ולמערכת היחסים שבין החברה ובעלי מניותיה. אולם, הבעיה נותרת על כנה מכיוון שלתקנון יש אופי חוזי וחופשי, כך שניתן בכל זאת לקבוע בו "הון רשום" של "מניות" שאינן חלק מהון המניות (אלא מהוות מכשירי חוב), או להגדיר בו בדרך אחרת פרטי ניירות ערך שאינם מניות.
 
בחלק השביעי לחוק החברות, הדן בהון החברה, נמצא כלל המסדיר באופן חלקי סוגיה זו: "ניירות ערך בני פדיון לא ייחשבו כחלק מהונה העצמי של החברה, יהא כינוים אשר יהא, אלא אם כן הזכות לפדיונם הוגבלה למקרה של פירוק החברה לאחר פרעוןפירעון כל התחייבויות החברה לנושיה בעת הפירוק".{{הערה|1=סע' 312(ד) ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/139_002.htm חוק החברות, התשנ"ט-1999, ס"ח 189] (להלן: חוק החברות).}} מכיוון שהון המניות תמיד נמצא בתוך ההון העצמי, מה שאינו חלק מההון העצמי לעולם אינו הון מניות. לפיכך, החוק קובע שמניית בכורה הניתנת לפדיון כעבור תקופה – כזו שבעליה לא יקבלו את ה"קרן" רק במקרה של פירוק החברה, אלא עוד לפני כן – אינה חלק מהון המניות. "מניה" זו, למרות שמה, היא נייר המייצג חוב ובעליה הם נושים. לעומת זאת, נייר ערך, גם אם הוא מכונה "ניתן לפדיון", שהזכות לפדיונו מוגבלת למקרה של פירוק והוא נחות ביחס לשאר הנושים – יהווה חלק מההון העצמי. החברה לא תוכל לפדות אותו (קרי, לבצע רכישה חוזרת) אלא בהתאם למגבלות הקבועות על חלוקת רווחים לבעלי המניות.{{הערה|1=סעיפים 301-305, 310, 311 לחוק החברות.}} אם כן, ההבחנה בין מניה לחוב נגזרת מסדר העדיפות בפירוק.
 
עם זאת, אותם מכשירי חוב (מניות בכורה) שאינם נכללים בהון המניות, אפשר ועדיין יוגדרו "מניות" לצורך דיני החברות ודיני ניירות הערך. ניתן להצמיד להם מזכויותיהן של מניות (לרבות זכות ההצבעה והזכות לקבל נתח מנכסי החברה בפירוק).{{הערה|1=סע' 312(ג) לחוק החברות.}} לכן, בחינה של זכויות בעלי המניות בחברה לא תיעשה באופן מתמטי פשטני מול הון המניות. במקום זאת, יש לבחון את "עוגת" הזכויות לגבי כל זכות בנפרד (הצבעה, דיווידנד, פירוק, זכויות אחרות אם ישנן). בכל אחד ממאגרי זכויות אלה, יכול שישתתפו נושים (בעלי מניות בכורה) יחד עם בעלי המניות. בישראל, הסוגיה מתעוררת במידה פחותה בחברות ציבוריות, עקב הכלל הקובע שבחברה ציבורית יהיה סוג מניות אחד; עם זאת, אף חברות אלו יכולות להקצות מניות בכורה.{{הערה|1=סע' 46ב ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/308_001.htm חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ס"ח 234].}}
 
באופן כללי יותר, כדי למצוא האם נייר ערך מסוים הוא בגדר מניה (גם כאשר סע' 312 לחוק החברות אינו חל), יש להפעיל מבחנים המיועדים להבדיל בין בעלות לחוב. ה"בעלות" היא הן ה"חופש לפעול בנכסים וליהנות מהם" (דבר המתבטא בסמכותם של בעלי המניות לנווט את ענייני החברה ולבחור כיצד להשתמש ברכושה) והן ה"זכות ליהנות מן התשואה השיורית שמניבים הנכסים".<ref>{{הערה|אירית חביב-סגל <b>דיני חברות</b> כרך ב 52 (2004)}}.</ref> ככל ששתי תכונות אלו – היכולת לנהל את החברה (דרך זכויות הצבעה) וקיומו של האינטרס השיורי – נוכחות בנייר ערך מסוים, הנטייה תהיה להגדירו כמניה. לעומת זאת, אם לנייר לא מוצמדות זכויות הצבעה והוא מציע סיכון וסיכוי קבועים (החזר של תשואה וקרן בשיעורים ובזמנים מוגדרים מראש), הנטייה תהיה להגדירו כחוב. מבחינת הדין, הכרחי שההבחנה תהיה ברורה ככל האפשר; זאת, הן עקב ההבחנה החדה שדיני החברות עצמם עושים בין בעלי מניות לבין שאר המעוניינים בחברה, והן מכיוון שב[[חשבונאות]], לשם עריכת מאזן ודו"חות אחרים, יש לסווג באופן חד-משמעי את התקבולים מכל מקור – או תחת ההתחייבויות או תחת ההון העצמי.
 
==גיוון הון המניות==
חברה יכולה שיהיו בהון המניות שלה מניות מסוגים שונים.{{הערה|1=סע' 285 לחוקל[[חוק החברות.]]}} ניתן לרשום ולהקצות מניות רגילות, מניות בכורה, מניות יסוד, מניות מדינה מיוחדות, מניות נדחות וסוגים רבים אחרים. סוגי מניה חדשים יכולים להיווצר בידי כל אדם הכותב [[תקנון חברה|תקנון]] חברה. כידוע,סעיף מניה1 היאבחוק החברות מגדיר מניה כ"אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון".{{הערה|1=סע' 1 לחוק החברות.}} שלוש הזכויות העיקריות של בעל מניה הן: זכות ההצבעה, הזכות לקבל דיווידנד והזכות לקבל חלק מעודף נכסי החברה בפירוק. אם כן, ההבדל בין סוגי המניות מתבטא בשוני בזכויות ובחובות הצמודות לכל מניה. הקביעות הללו נעשות, כאמור, בתקנון החברה, מסמך הנחתם ראשית עם יסוד החברה ולאחר מכן ניתן לשינוי בהצבעת רוב מכלל בעלי המניות (האסיפה הכללית).
 
באורח זה, ניתן לקיים דרגות (classes) של מניות, שיש להן אותו אופי של זכויות וחובות אך ב''כמות'' שונה. למשל, נקבע שמניה מסוג א' היא בעלת ערך נקוב של 5 ש"ח ומניה מסוג ב' היא בעלת ערך נקוב של 1 ש"ח. זכויות ההצבעה והזכויות הכלכליות הצמודות למניה מסוג א' יהיו גדולות פי חמישה. לבעל מניה כזו יהיו 5 קולות באסיפה הכללית והוא יקבל דיווידנד פי 5 מבעל מניה סוג ב'; זאת בתמורה לכך ששילם (בדרך כלל) מחיר גבוה פי 5 כשרכש את המניה. ניתן לבצע זאת גם עם מניות ללא ערך נקוב, על ידי הגדרה שהמניה ה"גדולה" שווה מספר מסוים של מניות "קטנות". לדוגמה, לחברת [[ברקשייר האת'וויי|Berkshire Hathaway]] יש שתי דרגות של מניות. Class A נסחרת במחיר גבוה ובעלת זכויות פי 1,500 מ-Class B. ניתן להמיר מניה מדרגה A ל-1,500 מניות מדרגה B, אך הפעולה ההפוכה אינה אפשרית. זו דוגמה לחופש ה[[חוזים]] בעיצוב הון המניות של חברה.
 
בפרקטיקהמעשית, בישראל, מרבית החברות הנסחרות בבורסה מחלקות את הונן לסוג אחד בלבד של מניות, המכונות בדרך כלל "מניות רגילות". דבר זה נובע ממספר סיבות: רצון להקטין עלויות ולפשט את מבנה ההון ואת הניהול הפיננסי-משפטי של חברה; העובדה שמכשירים כגון "מניות נדחות" נתפשים במידה רבה כשריד של העבר; וחשוב מכל, הוראת סע' 46ב ל[[חוק ניירות ערך]], התשכ"ח-1968{{הערה|[http://www.isa.gov.il/Download/IsaFile_2646.pdf חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968]}} הקובעת שהבורסהש[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|הבורסה]] תרשום למסחר רק חברה שבהון המניות שלה יש סוג אחד של מניות, ואותו סוג מקנה זכויות הצבעה. הוראת חוק זו מיועדת לקדם את [[דמוקרטיה תאגידית|הדמוקרטיה התאגידית]] ואת ההשפעה שלהשפעת בעלי מניות מן הציבור על ענייני החברה. עם זאת, יש לציין כי מרבית בעלי המניות הקטנים רוכשים אותן למען הזכויות הכלכליות ונוטים פחות לעשות שימוש בזכות ההצבעה.
 
בנוסף למניות, קיימים [[נייר ערך המיר|ניירות ערך המירים]]. אלו ניתנים להמרה למניות, וכוללים בין השאר אג"ח להמרה ואופציות (שהחברה הנפיקה). גם הם מבוססים על התפיסה החוזית: החברה יכולה לקבוע לכמה מניות יהיה ניתן להמיר את נייר הערך, באילו זמנים ובאילו תנאים. כל עוד לא הומרו, ני"ע אלו אינם נחשבים בשום אופן למניות. עם זאת, החברה רשאית להוציא ני"ע המירים רק בכמות כזו, שאם כולם יומרו באחת למניות,{{הערה|1=מצב זה נקרא דילול מלא (full dilution).}} עדיין לא יעבור מספר המניות בהון המונפק את מספרן בהון הרשום.{{הערה|1=סעיפים 288(א), 92(א)(9) לחוק החברות.}}
 
==ערך נקוב והיעדרו==
מניות חברה יכולות להיות כולן עם ערך נקוב או כולן ללא ערך נקוב.{{הערה|1=סע' 34(א) לחוק החברות.}} לא ניתן לערב, באותה חברה, את שני הסוגים.
 
בחשבונאות, סעיף הון המניות במאזן מחולק לשניים: "הון מניות" ו"פרמיה". "הון המניות" במובן זה מתייחס לערך הנקוב שהוקצה לבעלי המניות, וה"פרמיה" להפרש בין סך התקבול עבור המניות לבין הערך הנקוב. במאמר זה, הביטוי "הון מניות" מתייחס לסכום שני הנתונים יחדיו.
הביטוי '''הון מונפק''' פירושו כל המניות שהחברה הקצתה. כל מניה שהוקצתה אי-פעם היא מניה בהון המונפק,{{הערה|1=לעניין זה, מניה שעברה איחוד או פיצול אין לראותה כמבוטלת, אלא כממשיכה להתקיים בתוך המניה המאוחדת או בתור המניות שלאחר הפיצול.}} אלא אם ועד שהיא עוברת הליך של ביטול.{{הערה|1=לפי סע' 308(א) רישא לחוק החברות, ניתן לבטל מניה שהוקצתה. זאת, באמצעות רכישתה העצמית וביטולה. לפי הוראה בתקנון, ניתן לבטל מניה גם ללא ביצוע רכישה עצמית (למשל, מניה המתבטלת עם מות בעליה). לדיון בהוראה כזו: ד"נ 39/80 '''ברדיגו נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ''', פ"ד לה(4) 197. דרך שלישית לביטול מניות היא באמצעות הסכם שאינו התקנון; כך, לדוגמה, נראה כי אין מניעה שבעל מניות, אם הוא רוצה בכך מסיבה כלשהי, יוותר עליהן ויבקש מהחברה לבטלן. דרך רביעית בה מניות עשויות להתבטל, המושתתת על נוהג אך יכולה גם להיות מוסדרת בתקנון, היא בעת אירוע של איחוד מניות, לגבי המניות העודפות שביחד יוצרות פחות ממניה מאוחדת אחת; בעלי אותן מניות, באירוע כזה, אמורים בדרך כלל לקבל את שוויין, אחרת תתרחש העברת עושר מהם לבעלי המניות המאוחדות. דרך חמישית לביטול מניות, עם או בלי שינוי תקנון, היא מכוח הדין – כתוצאה מהחלטת בית משפט, בעיקר בהליכי חדלות פרעון. במקרים כאלו, אף אם בעלי המניות אינם צד להליך, בית המשפט שולט במרשם בעלי המניות ויכול לשנות את דבר קיומן או הבעלות בהן. אפשרות זו נחוצה בסוגים מסוימים של [[הבראת חברות]], כגון הבראה חיצונית (מכירת כלל החברה, על דרך של העברת מניותיה, לידי משקיע חדש). היא מהווה מקרה מיוחד, הסותר את העקרון שחברה אינה שולטת בבעלות על מניותיה. ההחלטה יכולה גם להיות מנוסחת כך שהמניות הנוכחיות "מופקעות" מבעליהן (למעשה, מתבטלות) ומועברות לבעלי מניות חדשים (למעשה, מוקצות מחדש), לפי תנאי ההסדר. להחלטה כזו: פר"ק 13595-06-11 (מחוזי חי') '''צ'יפ פי.סי. (ישראל) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה ואח'''' (פסיקתא) (לא פורסם, 25.12.2011). בנוסף על הדרכים הללו, מובן שכל הון המניות נמחק כאשר החברה עצמה חדלה מלהתקיים, בין אם בפירוק או במיזוג.}} הביטוי "הון עומד" (outstanding shares), הנדון בהמשך, פירושו כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות.
 
בניגוד להון הרשום, אותו רק האסיפה הכללית יכולה לשנות, הרי שההון המונפק נמצא בסמכותו של הדירקטוריוןה[[דירקטוריון]]. זה רשאי להקצות מניות עד גבול ההון הרשום.
 
====הון עומד====
'''''Outstanding shares'''''
 
זה הוא הנתון המרכזי ביותר, מבחינה כלכלית, פיננסית ומשפטית. המניות ב'''הון העומד''' הן כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות. הן מייצגות את סך הזכויות של בעלי המניות בחברה. בחברה ללא מניות רדומות, ההון העומד שווה להון המונפק (issued capital). בפשטות, מספר המניות בהון העומד הוא מספר המניות שהחברה "מחולקת" אליו. כאשר מניות החברה נסחרות בבורסה, ההון העומד שווה ל'''הון הרשום למסחר'''.{{הערה|1=מספר המניות העומדות של חברה ציבורית צריך להיות מדווח וידוע תמיד לציבור. לחברה יש מספר יחיד ומסוים של מניות בהון העומד בכל רגע נתון. בעיה תתעורר במצב בו חברה ציבורית שהקצתה מניות לא דרך הבורסה, אלא בהצעה פרטית, לא מדווחת באופן מדויק לבורסה על מספר המניות המוקצות. במקרה כזה, יתקיים חוסר-ודאות בשאלה מה הוא מספר המניות של החברה. בעלי המניות החדשות, לעומת שאר בעלי המניות, יחזיקו בציפיות שונות לגבי חלקם בהון העומד (מצב סבוך במיוחד אם מתקיימת חלוקת דיווידנד, הצבעה באסיפה הכללית וכדומה בשעת חוסר-הודאות במספר המניות). בעיה זו מטופלת באמצעות תקנה 2 ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/308_050.htm תקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה), התש"ס-2000, ק"ת 834], הקובעת כי "הצעה פרטית של ניירות ערך של חברה רשומה טעונה אישור בורסה בישראל [...] לרישומם למסחר של ניירות הערך שיוקצו על פיה [...]". כלומר, כל הקצאה פרטית של מניות חייבת להיות מעודכנת גם במנגנוני הבורסה. גם כך, נותרות השאלות האם לבורסה יש שיקול דעת שלא לרשום את המניות למסחר ומה תוקפן של מניות שהוקצו אך לא נרשמו למסחר (ביחודבייחוד אם בעליהן כבר שילמו תמורתן).}} בחברה פרטית, לפיכך, ההון הרשום למסחר הוא 0, יהיה ההון העומד אשר יהיה. כאשר אומרים "הון המניות" סתם, מבלי לפרש סוגו, הכוונה היא להון העומד (לדוגמה, "החברה הנפיקה מניות חדשות בגובה 5% מהון המניות שלה לפני ההנפקה").
 
[[שווי שוק|שווי השוק]] של חברה הוא, ככלל, מכפלת מספר המניות בהון העומד במחירה של כל מניה. כאשר חברה היא פרטית (מניותיה אינן נסחרות בבורסה) ניתן לקבוע את שוויה במגוון דרכים, כגון חוות דעת של מעריך שווי חברות ובחינת המחיר האחרון בו הקצתה החברה מניות לגורמים שונים.
 
החישובים היחסיים למניה, כגון [[רווח למניה]], דיווידנד למניה, הון עצמי למניה (ערך בספרים) וכן הלאה, נעשים ביחס למספר המניות בהון העומד.
 
====הון מניות רדומות====
'''''Treasury shares'''''
 
חברה אינה יכולה להיות הבעלים של עצמה. עם זאת, חברה רשאית [[רכישה עצמית|לרכוש מניות של עצמה]]. חוק החברות טיפל בסוגיה זו באמצעות המוסד שלמוסד ה'''מניות רדומותהרדומות'''. מניה רדומה אינה מקנה זכויות. מופשטות ממנה זכות ההצבעה, הזכויות הכלכליות וכל זכות אחרת.{{הערה|1=סע' 308(א) לחוק החברות.}} לכן, היא לא משתתפתנוטלת ב"פול"חלק ממאגר הזכויות שחולקים ביניהם בעלי המניות בחברה ואינה מהווה חלק מההון העומד. בהתאם, היא גם אינה משמשת בחישוב שווי השוק של החברה.{{הערה|1=[http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=708093 מניות רדומות לא יחושבו בשקלול שווי השוק של החברות בבורסה - גלובס<!-- בוט יוצר כותרת -->]}} עם זאת, מניות אלו אינן דומות למניות שבוטלו. הן מהוות חלק מההון המונפק, כקטגוריה נפרדת לצד ההון העומד. מבחינה מתמטית, יש לחסר אותן מההון המונפק כדי להגיע למספר המניות בהון העומד.
 
חברה יכולה לבטל מניות רדומות שבידיה ("להחזירן" להון הרשום הלא-מונפק); להשאיר אותן במאזן, שם הן מכונות גם '''מניות באוצר''' ('''treasury shares'''); או למכרן החוצה למי שאינו החברה עצמה, שאז יפסיקו להיות מניות רדומות ויחזרו אל ההון העומד.
 
=====הון מניות רדומות-בת=====
מניות רדומות-בת אינן מניות רדומות. כאשר חברה בת רוכשת מניות של חברת האם שלה, אותן מניות הופכות "רדומות חלקית": מופשטת מהן זכות ההצבעה (זאת, כדי למנוע מצב בו חברת האם תהיה, בעקיפין, בעלת השליטה של עצמה), אך נותרות הזכויות הכלכליות (דיווידנד ופירוק).{{הערה|1=סע' 309(ב) לחוק החברות.}} מאחר שאותן מניות עדיין מקנות זכויות, הן מהוות חלק מההון העומד.
 
נראה, כי החוק הישראלי לא טיפל במצב בו חברה פרטית ב', שהיא חברהחברת בת של חברה פרטית א', רוכשת את מלוא מניותיה של חברההחברה א' כך שכולן הופכות למניות רדומות-בתהאם. במצב זה, לא יהיו לאף אחד זכויות הצבעה בחברה א'האם ולמעשה גם היא וגם חברהחברת ב'הבת ימצאו בחלל המשפט.
 
=====מניות רדומות שהן חלק מההון העומד=====
"מניה רדומה" היא מניה שהופשטו ממנה זכויותיה. אירוע זה, של הרדמת זכויות, נובע מזהות בעל המניה. במניות רדומות "אמיתיות" (שהן חלק מההון המונפק אבל לא חלק מההון העומד), החברה עצמה היא הבעלים. אולם, חוק החברות קובע שיכול ויווצרו מניות רדומות גם בידי אדם שאינו החברה. אלו מצבים בהם נרכשו מניות שלא כדין, והחוק מטיל סנקציה של שלילת הזכויות הגלומות במניה. מניות רדומות כאלו נוצרות במקרים הבאים: מניות שנרכשו ללא [[הצעת רכש]] מיוחדת, כאשר הייתה חובה לקיימה;{{הערה|1=סע' 333(א) לחוק החברות.}} מניות שנרכשו ללא הצעת רכש מלאה, כאשר הייתה חובה לקיימה;{{הערה|1=סע' 340(א) לחוק החברות.}} מניות ב[[חברה לתועלת הציבור]] שבעליהן נפטר או פשט את הרגל.{{הערה|1=סע' 345טו(ב) לחוק החברות.}}
 
קיים הבדל מהותי בין מניות רדומות כאלו ומניות רדומות בבעלות החברה. הראשונות ממשיכות להוות חלק מההון העומד. חברה (במיוחד ציבורית) אינה יכולה לדעת, באופן מרוכז, מי הם כל האנשים שרכשו ממניותיה, ואם אחד מהם עשה זאת שלא כדין. כל עוד דבר הרכישה לא נודע לחברה, אין ביכולתה לפקח ולרשום את מספר המניות הרדומות מסוג זה.{{הערה|1=עם זאת, קיימות חובות דיווח המיועדות להביא לכך שמידע על מניות רדומות שהן חלק מההון העומד יגיע לידי החברה והציבור. מי שנוצרו בידיו מניות רדומות או רדומות-למחצה תחת סע' 333 חייב לדווח על כך לחברה לפי סע' 333(ב1) לחוק החברות. חברה ציבורית מחויבת לדווח על היווצרות מניות רדומות שהן חלק מההון העומד, כקבוע בתקנה 31(ב)(4) ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/308_014.htm תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970, ק"ת 2037].}} יתרה מכך, מניות מסוג זה אינן מניות רדומות באותו מובן של מניות שהחברה רכשה חזרה, מכיוון שהתמורה בגינן עדיין נמצאת בקופת החברה וממשיכה להוות חלק מההון העצמי. אולם, הרדמת המניות תבוא לידי ביטוי במעמד מימוש הזכות: כאשר בעל המניה מבקש לקבל דיווידנד או נתח בפירוק, להצביע באסיפה הכללית או לממש זכות אחרת שבמניה. על החברה או גורם אחר (מסלקת הבורסה, נאמן) לדעת שהמניות רדומות, ולא להעביר לידי בעליהן כל זכות. התשלום או ההצבעה יתחלקו אז בין מספר קטן יותר של בעלי מניות – אלו האוחזים במניות לא-רדומות.
 
בנוסף, החוק קובע שיופשטו זכויות ההצבעה מחלק מהמניות (הפיכתן ל"רדומות חלקית", בדומה למניות רדומות-בת), במצב בו פחת ההון העומד (למשל עקב רכישה עצמית), וכתוצאה מכך בעל מניה טיפס לשיעור אחזקה הדורש הצעת רכש מיוחדת, אשר לא בוצעה.{{הערה|1=סע' 333(ב) לחוק החברות.}}
 
====הון מניות רדומות====
'''''Treasury shares'''''
 
חברה אינה יכולה להיות הבעלים של עצמה. עם זאת, חברה רשאית [[רכישה עצמית|לרכוש מניות של עצמה]]. חוק החברות טיפל בסוגיה זו באמצעות המוסד של '''מניות רדומות'''. מניה רדומה אינה מקנה זכויות. מופשטות ממנה זכות ההצבעה, הזכויות הכלכליות וכל זכות אחרת.{{הערה|1=סע' 308(א) לחוק החברות.}} לכן, היא לא משתתפת ב"פול" הזכויות שחולקים ביניהם בעלי המניות בחברה ואינה מהווה חלק מההון העומד. בהתאם, היא גם אינה משמשת בחישוב שווי השוק של החברה.{{הערה|1=[http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=708093 מניות רדומות לא יחושבו בשקלול שווי השוק של החברות בבורסה - גלובס<!-- בוט יוצר כותרת -->]}} עם זאת, מניות אלו אינן דומות למניות שבוטלו. הן מהוות חלק מההון המונפק, כקטגוריה נפרדת לצד ההון העומד. מבחינה מתמטית, יש לחסר אותן מההון המונפק כדי להגיע למספר המניות בהון העומד.
 
חברה יכולה לבטל מניות רדומות שבידיה ("להחזירן" להון הרשום הלא-מונפק); להשאיר אותן במאזן, שם הן מכונות גם '''מניות באוצר''' ('''treasury shares'''); או למכרן החוצה למי שאינו החברה עצמה, שאז יפסיקו להיות מניות רדומות ויחזרו אל ההון העומד.
 
====פרעון ההון המונפק====
לפי דיני החברות החקוקים, דרישת הפרעון מתייחסת רק לערך הנקוב של המניה. לדוגמה, חברה הקצתה למשקיע בודד 1,000 מניות בערך נקוב של 1 ש"ח ובמחיר כולל של 4 ש"ח למניה (פרמיה של 3 ש"ח). המשקיע שילם 800 ש"ח. הסך הכספי של "ההון המונפק והלא נפרע" עומד על 200 ש"ח (ולא על 3,200 ש"ח).
 
לנושא של פרעון ההון המונפק יש משמעות בעת פירוק החברה. בדוגמה לעיל, אם החברה תגיע למצב של פירוק, בעל המניות ידרש לשלם את הסכום של 200 ש"ח, אותו הוא חייב לחברה בגין הערך הנקוב של המניות. למעשה, זה גובה הערבות של בעל המניות לחובות החברה.{{הערה|1=סע' 35(ב) לחוק החברות.}}
 
חברות עם הון מניות ללא ערך נקוב מרבות לכלול בתקנונן הוראה שלפיה כל התשלום, שאותו חייב בעל המניות בגינן, יהיה גובה ערבותו לחובות החברה בפירוק. בדוגמה לעיל, פירוש הדבר כי המשקיע ידרש לשלם 3,200 ש"ח בעת פירוק החברה, עבור המחיר הכולל של המניות שהוקצו לו וטרם נפרעו.
 
הביטוי "[[חברה בערבון מוגבל]]" (חברה בע"מ) מתייחס בדיוק לכך: ה"ערבון" של כל בעל מניה לחובות החברה "מוגבל" לגובה הערך הנקוב, או התשלום הכולל, שטרם שילם תמורת מניותיו. גם במקרה של חדלות פרעון של החברה, בעל המניה אינו נדרש, בנסיבות רגילות, לשלם יותר מכך.
 
==פיצול ואיחוד מניות==
הפעולה ההפוכה היא איחוד מניות. לדוגמה, חברה עם הון מונפק של 10,000 מניות יכולה לאחד אותן ביחס של 10 ל-1 ולהעמיד את הונה המונפק על 1,000 מניות. שוב, שווי החברה לא השתנה. מחיר מניה "חדשה" יהיה גבוה פי 10 ממחיר מניה "ישנה". כאן מתעוררת בעיה שאינה קיימת בפיצול מניות, והיא סוגיית שברי המניות (fractional shares). בדוגמה לעיל, מי שהחזיק מספר מניות שאינו מתחלק ב-10 – לדוגמה, 14 מניות – לא יוכל לקבל "1.4 מניות" חדשות. הפתרון, ברוב המקרים, הוא עיגול מספר המניות כלפי מטה והעברת העודף במזומן. בעל המניות יקבל מניה "חדשה" אחת ועוד את השווי של 4 מניות "ישנות" במזומן.
 
פעולות של פיצול מניות יתבצעו כאשר מחיר מניה בודדת הגיע לסכום גבוה מדי, הפוגע בסחירותה. לעומת זאת, חברה תבקש לאחד מניות כאשר מחיר מניה בודדת הוא נמוך מדי, מה שעלול לגרום קשיים מסוימים: לדוגמה, משקיעים מוסדיים נוטים שלא לרכוש מניות שמחירן מתחת ל-5 דולר ארצות הבריתאמריקאי.<ref>{{הערה|[http://www.cfo.com/article.cfm/3011203 How Low Is Too Low? | CFO<!-- בוט יוצר כותרת -->]</ref>}} הבורסות העיקריות אינן מאפשרות מסחר במניות שמחירן מתחת ל-1 דולר ארצות הברית, ואלו עוברות להיסחר מעבר לדלפק.<ref>{{הערה|[http://www.ehow.com/about_6589961_happens-falls-below-_1-nyse_.html What Happens When a Stock Falls Below $1 on the NYSE? | eHow<!-- בוט יוצר כותרת -->]</ref>}}.
 
חשוב ביותר להבחין בין שינויים לא-כלכליים בהון המניות (היינו, פיצול ואיחוד) לבין שינויים כלכליים בו. אין משמעות להשוואת מחירים בין מניה "ישנה" ו"חדשה", שהרי מדובר בשתי מניות נפרדות לגמרי. משקיע הבוחן מניה ורואה שמחירה צנח או טיפס בעשרות או מאות אחוזים, תוך זמן קצר, רצוי שיוודא כי מדובר באותו נייר ולא במניה "חדשה" שלאחר פיצול או איחוד. זאת, מאחר שחלק ממערכות המידע הממוחשבות לנתונים פיננסיים מתקשות להתמודד כהלכה עם אירועים כאלו, ועלולות להציגם כאילו שוויה האמיתי של החברה גדל או קטן.
[[קטגוריה:חשבונאות]]
[[קטגוריה:מניות]]
 
[[cs:Základní kapitál]]
[[fi:Osakepääoma]]