'''אחמד בן מחמד בן חנבל ''', אבו עבדאללה אל-שיבאני ''' (ב[[ערבית]]: '''الامام احمد بن محمد بن حنبل, ابو عبد الله الشيباني''') היה פוסק [[שריעה]] ו[[תאולוג]] [[אסלאם|אסלאמי ]] חשוב, ואבי [[האסכולה החנבלית]] במשפט המוסלמי. אבן חנבל נולד בשנת [[780]] ב[[בגדאד]] והיה ממובילי המאבק בתפישות האסכולה ה[[מועתזילה|מעתזלית]] בימי [[אל-מאמון]]. אבן חנבל נשפט בזמן ה[[מיחנה]] והושפל, אך סירב לוותר על אמונתו באי-נבראותו ובנצחיותו של ה[[קוראן]]. האסכולה החנבלית, שאת יסודותיה ההלכתיים הוא כונן, נחשבת לאסכולה השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות המוכרות באסלאם הסוני. הוא נפטר בבגדאד בשנת [[855]]. ▼:'''אחמד בן חנבל היה מייסד אסכולת המשפט הסונית הקרויה על שמו שדגלה בשמרנות ובהתנגדות להתערבות הח'ליף בפסיקת ההלכה. '''
אחמד אבן חנבל נולד בבגדאד למשפחה ערבית בת התרבות הפרסיתה[[פרסים|פרסית]] בבגדאד ועבר עם אמו לעיר [[מרו ]]. שם התחנך והחל להפגין את אדיקותו בלימודי [[קוראן ]] ובמנהגיו היומיומיים. הוא התחיל ללמוד פסיקת הלכה, במרו ואחר בבגדאד, אצל גדולי התקופה, בהם אלשאפעי[[מוחמד אבן אידריס א-שאפעי|א-שאפעי]], [[אבו יוסוף ]] ואחרים. כבר אז יצאו לו מוניטין, ואחר כך החל עוסק בעצמו בפסיקה ובעיקר - באיסוף [[חדית' ]] (מסורות בעל פה על אורחות חייו של הנביא, שעברו מדור לדור לצורכי פסיקת הלכה) בכל רחבי המזרח הקרוב ( [[משרכ ]]) המסלמיהמוסלמי של זמנו. הוא הפגין בקיאות רבה בשינון החדית', אך לא נמנע מלהעלותו על הכתב, ועל בסיס זה אספו בניו את קובץ החדית' העצום שלו. ▼▲'''אחמד בן מחמד בן חנבל''', אבו עבדאללה אל-שיבאני (ב[[ערבית]]: '''الامام احمد بن محمد بن حنبل, ابو عبد الله الشيباني''') היה פוסק [[שריעה]] ו[[תאולוג]] אסלאמי חשוב, ואבי [[האסכולה החנבלית]] במשפט המוסלמי. אבן חנבל נולד בשנת [[780]] ב[[בגדאד]] והיה ממובילי המאבק בתפישות האסכולה ה[[מועתזילה|מעתזלית]] בימי [[אל-מאמון]]. אבן חנבל נשפט בזמן ה[[מיחנה]] והושפל, אך סירב לוותר על אמונתו באי-נבראותו ובנצחיותו של ה[[קוראן]]. האסכולה החנבלית, שאת יסודותיה ההלכתיים הוא כונן, נחשבת לאסכולה השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות המוכרות באסלאם הסוני. הוא נפטר בבגדאד בשנת [[855]].
▲אחמד אבן חנבל נולד בבגדאד למשפחה ערבית בת התרבות הפרסית בבגדאד ועבר עם אמו לעיר מרו. שם התחנך והחל להפגין את אדיקותו בלימודי קוראן ובמנהגיו היומיומיים. הוא התחיל ללמוד פסיקת הלכה, במרו ואחר בבגדאד, אצל גדולי התקופה, בהם אלשאפעי, אבו יוסוף ואחרים. כבר אז יצאו לו מוניטין, ואחר כך החל עוסק בעצמו בפסיקה ובעיקר - באיסוף חדית' (מסורות בעל פה על אורחות חייו של הנביא, שעברו מדור לדור לצורכי פסיקת הלכה) בכל רחבי המזרח הקרוב (משרכ) המסלמי של זמנו. הוא הפגין בקיאות רבה בשינון החדית', אך לא נמנע מלהעלותו על הכתב, ועל בסיס זה אספו בניו את קובץ החדית' העצום שלו.
בכל ימיו נודע אחמד אבן חנבל ב''תַקְוַּה'' שלו, תכונה שעיקרה פרישות וצניעות על גבול הסגפנות. במסעותיו, סירב לקבל דורונות תמורת מסירת חדית' ואף סירב לקבל את דבר החדית' במידה והוא הוצע לו בצירוף של כסף או מתנות. גם לאחר שהתמסד והקים משפחה בבגדאד, חי וחינך לחיים פשוטים והרבה בצומות וסירב להיות מקורב בכל מידה שהיא למנעמי השלטון, שהיה בעיניו בחזקת עושק ונהנתן.
הגותו הדתית של אחמד הייתה מבוססת על [[תפסיר|פרשנות]] פשטנית של הקוראן על בסיס קריאת הכתוב כלשונו. כך, לצד אמונתו בייחוד האל, הוא האמין גם לתיאורים הקוראניים שלפיהם [[אללה]] יושב על כס כבודו, כלשונם. כאשר קמה תנועת המעתזילהה[[מעתזילה]] (דיאלקטיקה) שהתבססה על פרשנות אלגורית של הקוראן תוך שימוש בלוגיקה וטענה שתיאורים אנתרופומורפמיים כגון אלו הם אלגוריה בלבד, התנגד להם אבן חנבל מכל וכל. בעיקר הוא התנגד לטענתם העיקרית והיא שמן ההכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לשיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי.
כאשר החה[[ח'ליף]] [[אלמאמון]] אימץ את תפיסת המעתזילה ואף ביקש להכפיף את כל נתיניו אליה במסגרת מה שנקרא המִחְנַהה[[מחנה (אסלאם)|מִחְנַה]], היה אחמד אבן חנבל בר הפלוגתא העיקרי של תפיסה זו. הוא נכלא למשך שנתיים, [[עינוי|עונה]] עד כדי הודאה (כנראה) ואף הולקה בפומבי, עד ששוחרר על ידי הח'ליף [[אל-מתוכל הראשון|אלמתוכיל]] שניחם על מעשי אבותיו. המחנה הייתה למעשה הנסיון של הח'ליף להכפיף את המוסד ההלכתי להשפעתו ובתוך כך לרומם את מעמדו שלו ולאפשר לעצמו ולבאים אחריו להנחות את הדוֹגמה הדתית. התנגדותם של העלמאאה[[עלמאא]], ובראשם אחמד אבן חנבל היא למעשה ההתנגדות לכך, ובזכות כוח סבלו והפופולריות שלו, התנגדות זו צלחה למעשה.
המורשת של אחמד אבן חנבל השתמרה על ידי בניו, שהתמנו לתפקידים של [[קאדי|קאצ'ים]] (שופטים) ופוסקים. הם כתבו ביוגרפיות של אביהם, ההדירו את ספריו המרובים ועבי היריעה ובכך קיימו את התנאים שאפשרו לאסכולה החנבלית לצמוח ולהפוך לאסכולה הרביעית והאחרונה של האסלאם הסוני. אסכולה זו המשיכה להתקיים כיסוד תאולוגי, אורבני וחברתי, תחילה בבגדאד ואחר כך (בעיקר לאחר חורבנה מידי המונגוליםה[[האימפריה המונגולית|מונגולים]] ב-[[1258]]) בדמשקב[[דמשק]] ובמקומות אחרים. הם המשיכו להציב התנגדות לאסכולות אחרות עד כדי מלחמות רחוב והקימו הוגים נמרצים שהידוע שבהם היה [[אבן תימיה|אחמד אבן תימיה]] שנכלא והוצא להורג בשל דעותיו הנציות.
==חייו==
| 