מרעום קרבה – הבדלי גרסאות

המרעום שתוכנן במלחמת העולם השנייה הסתמך על [[התאבכות]] בונה והורסת כדי לזהות קרבה של מטרה. המרעום הורכב מאוסצילטור קטן שפעל גם כ[[משדר]] רציף של גלים אלקטרומגנטיים וגם כ[[מקלט]] שלהם. האוצילטור המשדר השתמש בגוף הפגז כאנטנה לקליטת הגלים, ופלט גלים אלקטרומגנטיים בתחום התדירויות 180–220 MHz. כשהפגז מתקרב לגוף בעל תכונות החזרה של גלים אלקטרומגנטיים בתחום תדרים זה, תבנית התאבכות נוצרת בין הגלים המשודרים מהאוסצילטור והגלים המוחזרים מהמטרה. תבנית ההתאבכות משתנה כשהמרחק בין הפגז למטרה מתכווץ: כל חצי אורך גל במרחק בין הפגז למטרה (חצי אורך גל בתדרים אלו הוא בערך 0.7 מטר) המשדר נכנס או יוצא מ[[תהודה]]. התוצאה של התהודה של המשדר עם גלים אלקטרומגנטיים המוחזרים מהמטרה (גלים שהוא עצמו ייצר) הם תנודות בהספק המשודר של האוסצילטור בתדירות שתלויה במהירות היחסית בינן הפגז למטרה - תדירות [[אפקט דופלר|דופלר]], שנעה במקרה זה בסביבות 200–800 Hz. התנודות בהספק שקולות לאות המתפתח באוסצילטור, ואות זה מועבר דרך [[מסנן]] ו[[מגבר]]. תפקיד המסנן לסנן את התדרים העצמיים של האוסצילטור, שכן האות שמתפתח באוסצילטור שווה לסכום של האות העצמי של האוסצילטור ואות נוסף בתדירות דופלר (ראו גם [[אנליזת פורייה]]). כשהפגז מתקרב למטרה, האנרגיה שהוא קולט הולכת וגוברת לפי חוק החזקה הרביעית של המרחק וכתוצאה האמפליטודה של התנודות הללו הולכת וגוברת, וכאשר האמפליטודה של התנודות הללו עוברת ערך סף מסוים (ובכך מעידה על קרבה מינימלית מסוימת לעצם) , האות מפעיל [[נפץ]] אלקטרוני , ומאתחל את תהליך ההתפוצצות.