קול העם – הבדלי גרסאות

קול העם אימץ את עלילת הדם של [[משפט הרופאים]] ב-[[1953]] ותיאר בכותרתו הראשית את הרופאים ה[[יהודים]] שנאסרו כ״כנופיית רופאים-מרצחים בשירות הריגול האמריקנו-בריטי״.{{הערה|[http://www.archive.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/TeudaBareshet/DoctorsMoscow/ 60 שנה לפתיחת משפטי הרופאים בברית המועצות], ארכיון המדינה. }}☃☃על רקע זה, ביקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם{{הערה|{{מעריב|מ. שמריהו|מפא"י דנה באיסור מק"י|1953/01/18|00100}}}}. בינואר [[1953]] הורה שר הפנים, [[ישראל רוקח]] על סגירת העיתון לעשרה ימים{{הערה|{{מעריב||קול העם נסגר, קול הנער הופיע|1953/01/29|00311}}}} על פי חוק מתקופת [[המנדט הבריטי]] המתיר הוצאת צו סגירה לעיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע ב[[שלום הציבור]]. העיתון הגיש עתירה ל[[בג"ץ]] נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין{{הערה|{{מעריב||נדחתה בקשת קול העם לצו על תנאי נגד שר הפנים|1953/02/03|00104}};{{מעריב||המשך|1953/02/03|00302}}}}. במרץ [[1953]] הורה שוב שר הפנים על סגירת העיתון לעשרה ימים, הפעם בגלל [[מאמר מערכת]] תחת הכותרת "ילך אבא אבן להלחם לבדו", בו יצא העיתון נגד הצהרתו הנטענת של [[שגריר]] ישראל [[אבא אבן]], על פי ידיעה שהופיעה ב[[הארץ]], שישראל תעמיד מאות אלפי חיילים לצד [[ארצות הברית]] במקרה של [[מלחמה]] עם ברית המועצות{{הערה|{{דבר||היום תשמע תלונת קול העם|1953/03/23|00103}}}}. בין השאר נכתב בעיתון: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של [[ממשלת ישראל הרביעית|ממשלת בן-גוריון]] המספסרת בדם הנוער הישראלי". הפעם הוציא [[בג"ץ]] צו על תנאי נגד פעולת שר הפנים והשהה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה{{הערה|{{דבר||קול העם מחדש היום הופעתו|1953/03/24|00337}}}}. פסק הדין בעתירה, שנודע כ[[בג"ץ קול העם]], פורסם ב-[[16 באוקטובר]] 1953. פסק הדין שנכתב על ידי ה[[שופט]] [[שמעון אגרנט|אגרנט]] בהסכמתם של השופטים [[משה לנדוי]] ו[[יואל זוסמן]], קבע כי [[חופש הביטוי]] מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מה[[דמוקרטיה]]. סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבלת למקרים בהם יש וודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, כמו גם של העיתון [[אל-איתיחאד (עיתון)|אל-איתיחאד]] אשר פרסם דברים דומים ואף נגדו הוצא צו סגירה, נפסק שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה. פסק דין זה היווה אבן דרך בפסיקה ובמשפט הישראלי, בקביעת חופש הביטוי כזכות יסוד וכדוגמה לסמכותו של בית המשפט לבטל פעולה שביצעה הרשות המבצעת בניגוד לזכות יסוד בהתקיים תנאים מסוימים, כגון מבחן הוודאות הקרובה.