היציאה מן החומות – הבדלי גרסאות

ניצנים ראשונים לתופעה ניכרו כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר תושבים מחוץ לעיר החלו לעבד אדמותיהם בשיטות מודרניות ולטעת עצים מחוץ לחומות{{הערה|1=יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19: השפעות דתיות וחברתיות, מתוך '''האוניברסיטה''' 23, קיץ תשל"ז, עמודים 21-42}}.

 

 

מיקום המבנים של בני הדתות השונות מחוץ לעיר העתיקה לא תאם את תבנית ההתפשטות הרדיאלית האופיינית ליציאה מהחומות בערים אחרות בעולם, והתרכז בעיקר לכיוון מערב על ציר הרחובות [[רחוב יפו|יפו]] ו[[רחוב הנביאים|הנביאים]], וזאת מארבע סיבות עיקריות:

הראשונים שבנו מחוץ לחומות היו הנוצרים, אשר ניצלו את הסכמי ה[[קפיטולציות]] - היתרים ותנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים - והקימו בעיקר מבני ציבור.

 

 

לאחר [[מלחמת קרים]] (1853-6) החלה להתפתח תנועת [[צליינות]] נרחבת של עולי רגל רוסים. הדבר הביא לכך ששנים ספורות לאחר מכן, בשנת [[1860]], הקים ה[[צאר]] את [[מגרש הרוסים]], שהפך למתחם הצלייני הגדול ביותר בירושלים, וכלל אכסניות שונות, [[בית חולים]], [[כנסייה]] ועוד. אחרי הרוסים, פנו נוצרים בני עמים ועדות שונות להקמת מבני לאום ודת מחוץ לחומות ירושלים, אשר נסמכו ברובם הגדול לרחוב הנביאים ולציר שבו ייסלל לימים [[רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)|רחוב המלך ג'ורג']] (כמו [[מנזר רטיסבון]] ו[[בית טליתא קומי]]). פעילות ענפה זו הביאה לכך שבשלהי המאה ה-19, פרצו הטורקים את [[השער החדש]], שנועד להקל על מעבר הנוצרים מרובעם בתוך העיר העתיקה אל מקבץ המבנים הגדול שהקימו מחוצה לה. בעיקר נהנו מכך ה[[צרפתים]], שהקימו סמוך לפינה הצפונית-מערבית של חומת העיר העתיקה את [[המתחם הצרפתי בירושלים]].

* בנייה על ידי ארגון נוצרי הייתה לרוב למטרות דתיות מובהקות או למטרות חינוך, אכסון צליינים וסעד. כך למשל ניתן לראות את יוזמות "[[החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים|החברה הנוצרית הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים בארץ ישראל]]", אשר מטרות [[מיסיון|מיסיונריות]] הביאוה להקמת בית חולים (היום בית הספר האנגליקני) ואת "בית החברה המיסיונרית האנגלית" (היום נטוש), במטרה למשוך אליהם יהודים ולנצר אותם. כן נבנו כנסיות על ידי מסדרים קתולים או גופים נוצריים אחרים באתרי קודש נוצריים.

* בנייה על ידי גוף מדיני-דתי הייתה למטרת "קביעת יתד" מדינית והפגנת נוכחות, לרוב באצטלה לגיטימית לכאורה של סיוע לנוצרים מקומיים ולצליינים. דוגמה מובהקת לכך היא "החברה הפרבוסלאבית הרוסית", שנהנתה מפטרונות ה[[צאר]] והקימה את "מגרש הרוסים" ומבני ציבור נוספים לאורך [[רחוב הנביאים]]. המטרה המוצהרת הייתה לסייע לאלפי הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים, בעיקר בחג ה[[פסחא]], אולם אין ספק כי המיקום האטרקטיבי נועד גם להוות דריסת רגל במרחב הירושלמי.

 

מאפייניה העיקריים של הבנייה הנוצרית, עקב היותה לרוב ציבורית, היא מונומנטליות המשולבת בפונקציונליות. רוב האדריכלים היו נוצרים מקומיים, כמו [[קונרד שיק]] או [[תיאודור זנדל]], שיצרו מבנים מכובדים ומרשימים, דוגמת הטליתא קומי, בית רטיסבון ובית היתומים שנלר. מן הבנייה הנוצרית הפרטית לא השתמרו דוגמאות רבות (ביתו של פין ב[[טלביה]] נהרס), אך "בית תבור" ו"בית מחניים" בנויים בסטנדרטים גבוהים ועל גבי מגרשים גדולים למדי, עד כי ברבות השנים החלו לשמש שניהם כבתי ציבור. בתי המושבה הגרמנית, לעומת זאת, השתמרו יפה, ומשמשים עד היום כבתים פרטיים. הבנייה הנוצרית, הן הציבורית והן הפרטית, מתאפיינת באלמנטים אירופאים מובהקים עם השפעות אוריינטליות, דוגמת [[סימטריה]] בחזית, תריסי רפפה, גגות רעפים משופעים, "תפר שוליים" המדגיש את פינות הקיר, עיצובים וגילופים באבן ועוד. רוב המבנים הנוצרים נבנו בתוך מתחמים סגורים, כמו [[מגרש הרוסים]], שנלר ו[[המתחם הצרפתי]]. מיקום המבנים הנוצריים הוא בסמיכות לעיר העתיקה, לאורך ציר רחוב הנביאים או מעט רחוק ממנו (שנלר, טליתא קומי) ועל הר הזיתים, שם ביקשו הנוצרים לחזק את אחיזתם. יוצאי דופן הם מבנים נוצריים הקשורים למקום, דוגמת [[מנזר סן סימון]] שחודש בשלהי המאה ה-19 במקום המתחם המקודש הישן, או [[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]], שיושביה ביקשו במכוון ליהנות מחיי כפר, הרחק מהכביש הסואן.

 

==היציאה היהודית מהחומות==

 

מניעיהם של הבונים היהודים שונים זה מזה, וניתן להצביע על כמה מאפיינים:

שכונת '''נחלת שבעה''' - השלישית שנבנתה מחוץ לחומות - נוסדה בשנת 1869 ביוזמת שבעה [[אשכנזים]] ירושלמים, בני המשפחות הוותיקות ב[[היישוב הישן|יישוב הישן]] בעיר העתיקה. הם שאפו לשפר את רמת חייהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של [[הרובע היהודי]]. "השבעה" היו [[יוסף ריבלין]], [[יואל משה סלומון]], [[יהושע ילין]], [[מיכל הכהן]], בנימין (בייניש) סלנט - בנו של הרב [[שמואל סלנט]], חיים הלוי (מראשי עסקני העדה האשכנזית), ואריה (לייב) הורוביץ (גדל כבן מאומץ במשפחת [[דוד ילין]]). הם שאבו עידוד מהצלחת ניסיונות ההתיישבות הקודמים מחוץ לחומות, אם כי עדיין נחשבה התיישבות זאת כמסוכנת ולא פופולרית. כדי להגביר את תחושת הביטחון, נקנה מגרש גדול בסמוך למגרש הרוסים, שנבנה שנים אחדות קודם לכן, ועל אם הדרך הראשית ירושלים-[[יפו]] ([[רחוב יפו]] של ימינו).

 

 

ב-[[1872]] פנה יוסף ריבלין בקריאה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה, וכדי לסייע בהתיישבות גייס כספים מגבירי העיר, [[כולל (היישוב הישן)|כוללים]] וקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות [[יהדות ספרד|ספרדיות]] שהצטרפו, וב-[[1875]] כבר היו 50 דירות בשכונה, בתי כנסת ומוסדות ציבור.

====בית דוד====

{{הפניה לערך מורחב|בית דוד (שכונה)|}}

 

====מאה שערים====

{{הפניה לערך מורחב|מאה שערים}}

 

השכונה נבנתה מטעמי ביטחון כשכונת חצר, כך שהקירות החיצוניים של בתיה יוצרים מעין חומה רציפה המקיפה חצר פנימית גדולה, אליה ניתן להיכנס דרך שישה [[שער (מבנה)|שערים]] (מעין "[[חומת סוגרים]]"). את השערים נהגו לסגור עם רדת הלילה ולפתוח שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות ה[[מים]] המרכזיים של השכונה. ברבות השנים, עם גדול אוכלוסיית השכונה, נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שהיא איבדה במידה רבה את אופייה המקורי. בשנת [[1890]] כללה השכונה 200 בתים ו-800 תושבים, ושלוש שנים מאוחר יותר כבר עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים ל-1,500, עקב שיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה מ[[מזרח אירופה]].