|
המישור החשוב ביותר ברפורמה הצבאית היה הצד החברתי והפוליטי שלה. לראשונה גויסו לצבא בני המעמד הנמוך ביותר של ה[[פלבס]] - הפרולטרים, מעמד שהיה חסר אמצעים כלכליים. במרוצת השנים חרגו הרומאים יותר ויותר מהעקרונות של חוקי [[סרוויוס טוליוס]] שלפיהם מגייסים לצבא רק את בעלי האמצעים (מי שהשתייכו לאחת מחמש המחלקות) אך בזמנו של מריוס הוסרה המגבלה כליל. ברפורמה זו מריוס לקח רק צעד אחד נוסף ואחרון בשרשרת של החלטות שהתקבלו במהלך המאה השנייה אשר הורידו ושחקו את מכסת הרכוש הנדרש לאזרחים שנקראים להתגייס לצבא{{הערה|1=L.Keppie, The Making of the Roman Army. From Republic to Empire, London, 1988, pp.42}}. עד כדי כך שלמעשה, בשנת 107 ההבדל בין המחלקה החמישית לבין הפלורטארים היה כמעט חסר משמעות{{הערה|1=R.J.Evans, Gaius Marius, A Political Biography, Pretoria, 1994, pp. 75}}. בהסרת החסם מריוס העניק לכל [[אזרחות|אזרח]] רומאי שנולד חופשי את הזכות להתנדב לצבא אך גם לכך היו תקדימים: בעיתות של משברים חמורים, כגון ה[[מלחמה הפונית השנייה]], ידוע לנו כי גם ה[[הסנאט הרומי|סנאט]] גייס את חסרי האמצעים לשורות הצבא. הרפורמה של מריוס הייתה אחד משלביו האחרונים של התהליך ארוך שבמהלכו הפך השירות הצבאי ברומא משירות חובה לשירות התנדבותי והצבא הרומאי הפך מצבא אזרחי לצבא מקצועי. המוני פשוטי העם, שמוצאם הנמוך מנע מהם להתקדם או למצוא עבודה בחיים האזרחיים ברומא, נהרו לצבא, במחשבה על היתרונות ששירות צבאי יעניק להם.
בנוסף לכך שינה מריוס את הסידור המערכתי הישן בתוך הצבא הרומי עצמו. בעבר סודרו החיילים בארבע מערכות, לפי ותק ועושר כלכלי, כשהצעירים והעניים ביותר מוצבים בשורה הראשונה ואילו העשירים והותיקיםוהוותיקים באחרונה. מריוס ביטל את ההבדלים בכלי הנשק בין השורות ואת תלות החייל במעמדו החברתי. סידור החיילים לפי המערכות היה נתון מעכשיו לפי שיקול דעתם המקצועי צבאי של הקצינים. ההבדלים בחימוש התבטלו וניתן אימון צבאי אחיד לכל החיילים, כך שחייל לא היה צריך הכשרה מיוחדת כדי לעבור ממערכה למערכה. לא כל השינויים במערך הוכחו כנכונים. ביטול חיל הרגלים הקל ויחידות הפרשים פגע ביכולת הליגיון להצליח במלחמות בעצימות נמוכה ונגד אויבים הנוקטים טקטיקה של מלחמה ניידת, כגון הצבאות מאסיה המערבית והמרכזית והוא נזקק לתוספות של כוחות עזר{{הערה|1='''[[אדוארד לוטוואק]]''', האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון, 1982 ע"מ 58-59}}.
מריוס שינה את מעמדם של בני הברית האיטלקיםהאיטלקיים בגלל הגיוס ההולך וגדל של האיטלקים לצבא וחשיבותם הבלתי מעורערת במערך הצבאי של הלגיונות. האיטלקים תפסו חלק גדול בעבודות הצבא, במיוחד לאור התמחותם בתפקידים צבאיים שהרומאים לא לקחו בהם חלק (לדוגמה, [[חיל הפרשים]] הרומי, שבאופן מסורתי יצא מתוך האצולה, נתבטל כבר לפני ימיו של מריוס). התלות הצבאית הזו גררה בהכרח גם עלייה בחשיבות האיטלקים בחיי היום יום של רומא, תהליך שקיבל ביטוי בעובדה שמריוס העניק לאחר קרב, בניגוד לחוק הרומי, אזרחות רומית לחיילי שני לגיונות איטלקיםאיטלקיים, כגמול על תרומתם בלחימה. העובדה שגם איטלקים ממעמד נמוך החלו להיות מגויסים יצרה שינויים חברתיים בערים מהםשמהן באו.
גיוס חסרי האמצעים לצבא והפיכתם ל[[קשרי פטרון קליינט ברומא העתיקה|קליינטים]] של המפקד, הבטיחהבטיחו את נאמנותם למצביא. בניגוד לצבאות שגויסו קודם לסוף המאה השנייה לפנה"ס, שהיו חוזרים הביתה בסוף הלחימה לעבוד את החוות שלהם, החל מהרפורמה של מריוס היו החיילים ברפובליקה ברשותו של המצביא גם לאחר תום המערכה ועזרו לו במאבקיו ה[[פוליטיקה|פוליטיים]]{{הערה|1=R.J.Evans, Gaius Marius, A Political Biography, Pretoria, 1994, pp.75-76}}. העזרה התבטאה בהצבעה עבורו בבחירות וגם באיום סמוי של קיום כוח צבאי בידיו של מנהיג פוליטי. יותר מכך, כיוון שהיו חסרי רכוש, שאיפותיהם לתגמול עתידי שיבטיח את חייהם האזרחיים לאחר סיום שירותם, כולל שלל מאדמות האויב, היו גדולות במיוחד, דבר שדרבן התפשטות צבאית וחלוקת אדמות של המדינה.
ההשפעה של השינויים הללו על המדינה הרומית הייתה עצומה. מריוס פתח את הדלת להיווצרות מעמד אנשי צבא הקבע, שאומנותו היא הלחימה, נאמנותו נתונה למצביא ומשכורתו ותגמולו העתידיהעתידיים תלויתלויים בו.
==המלחמות נגד הקימברים והטווטונים==
===הרקע למינוי מריוס למפקד הצבא===
כבר בשנת [[113 לפנה"ס]], שנה לפני פרוץ מלחמת יוגורתה, החלו לנוע לעבר [[מעברי האלפים]] השבטים ה[[קימברים]] וה[[טווטונים (שבט עתיק)|טווטונים]] (שבטים שעד לתקופה זו היו זרים לרומאים, ומוצאם הוא כנראה [[גרמאנים|גרמאני]]), יחד אתם היו, ככל הנראה, גם מספר שבטים [[גאלים|גאליים]].
הקרב הראשון בין הרומאים לקימברים נערך באותה שנה באזור נוריה, בירתה העתיקה של ממלכת [[נוריקום]]{{הערה|1=נוריה כנראה הייתה ממוקמת באזור הגבול בין [[אוסטריה]] ל[[סלובניה]] המודרניות, בתחום שטחה של [[קרינתיה]] האוסטרית, אם כי מיקומה המדויק אינו ידוע.}}. הצבא הרומי, בראשות הקונסול [[גנאיוס פאפיריוס קארבו (קונסול 113 לפנה"ס)|גנאיוס פאפיריוס קארבו]], נחל בקרב הזה הפסד. הקימברים לא המשיכו דרומה לכיוון [[איטליה]], אלא מערבה. בשנת [[109 לפנה"ס]] נחלו הרומאים מפלה נוספת, אך גם הפעם הקימברים לא הראו שום כוונה לחדור לתוך איטליה, אלא נלחמו בשבטים ה[[קלטים]] שמצפון-מערב לאיטליה. תבוסות נוספות נגרמו לרומאים בשנת [[107 לפנה"ס]] על ידי שבטים גאליםגאלילם שנדחקו על ידי הקימברים לתוך הטריטוריה של רומא.
בשנת [[105 לפנה"ס]] הנחילו הקימברים לרומא תבוסה בממדים שלא ידעה מאז [[קרב קאנאי]] בשנת [[216 לפנה"ס]]. הקימברים, בראשות מלכם [[בוירכאוס]], והצבא הרומי, שמנה שני צבאות קונסולאריים כפולים בראשםשבראשם עמד הקונסול [[גנאיוס מאליוס מאקסימוס]] (צבא קונסולרי כלל כ-20,000 חיילים), נפגשו על יד אוראוסי שב[[גאליה]] ([[אורנז' (צרפת)|אורנז']] שבדרום [[צרפת]] של ימינו), על נהר ה[[רון]]. ב-[[6 באוקטובר]] נפל המחנה הרומאי הראשון ומיד לאחריו גם השני בידי הקימברים. מעריכים שכ-80 אלף חיילים רומאים ועוד כמחצית ממספר זה מצבא העזר, נהרגו{{הערה|1=מומזן, כרך ב', עמ' 393.}}.
האיום על איטליה ורומא היה גדול במיוחד, מכיוון שהמעברים באלפים היו פרוצים וכמעט לא היה קיים כוח מגן רומאי בתחומי איטליה. למרבה מזלה של רומא, פנו הקימברים מערבה לעבר [[הרי הפירינאים]]. אוזלתאזלת ידם והמחדלים של המצביאים הרומאיםהרומאיים שנשלחו להילחם באיום הגרמאני ונכשלו והסיכון הממשי והמיידיוהמידי לעיר רומא עצמה גרמו לאובדןלאבדן האמון של העם בממשלתו ובמפלגת האצולה השולטת. מצביאי ומנהיגי הכישלונות הצבאיים נרדפו והועמדו לדין. כל המועמדים למשרת הקונסולים והמצביאים לגאליה נדחו על ידי העם.
===הקונסולט הרצוף של מריוס===
כבר בזמן המלחמה באפריקה, העמיד עצמו מריוס לבחירות לקונסולט של שנת [[104 לפנה"ס]] ונבחר ברוב קולות לקונסול ולמצביא הראשי למלחמות בגאליה. לאורך המלחמה כולה, במשך ארבע השנים הבאות ([[101 לפנה"ס|101]] - 104 לפנה"ס), נבחר מריוס לתפקיד הקונסול בכל שנה מחדש, דבר שהיה מנוגד לחוק הרומי והיה חסר תקדים ב[[הרפובליקה הרומית|רפובליקה הרומית]]. מריוס שלט למעשה במשך חמש שנים רצופות על הצבא (כיוון שהעם נתן לו את הפיקוד על המלחמה בקימברים, דבר שהיה גם הוא מנוגד לחוקה הרומית) ואילו חבריו לקונסולט היו צריכים להסתפק בתפקידים משניים של השלטוןבשלטון. בתקופה זו ערך את הרפורמה הצבאית הרחבה שלו, וחיזק את שליטתו בצבא.
בשנת 104 לפנה"ס חצו מריוס וצבאו את האלפים. הצבא תוגבר בקצינים מנוסים מהמלחמה האפריקאית (ביניהם סולה) ולווה בכוחות איטלקיםאיטלקיים רבים ובעליובבעלי ברית נוספים. מריוס ניצל את שהות הגרמאנים ממערב לרון, כדי לדכא כל סימן למרידה של מחוזות גאליה ו[[ליגוריה]]. הוא חיזק את הבריתות של הרומאים באזור וגייס מהם כוחות חדשים לצבאו. הוא העסיק את חייליו בחפירת ובניית ביצורים (ביניהם תעלת הרון) והמשיך לאמן בקביעות את צבאו. בשנת [[103 לפנה"ס]] החלו הקימברים חוזרים מזרחה. צבאם תוגבר בשבטים הטווטונים ולווה על ידי שבטים גאלים שנגררו אחריהם. לפני שהגיעו לאיטליה, התפלגו שני העמים הברברים ומלוויהם, על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים.
===קרב אקווה סקסטיה===
בקיץ של שנת [[102 לפנה"ס]] נפגש המחנה הטווטוני עם צבאו של מריוס על שפכו של נהר ה[[איזר]] אל תוך נהר הרון. מריוס התמקם מראש בנקודה זו ובכך חסם מהטווטונים את הגישה לאיטליה דרך [[מעבר סן ברנאר הקטן]] ודרך החוף הליגורי. צבאו של מריוס היה מבוצר היטב, והטווטונים לא הצליחהצליחו לשבור את הגנתו וביצוריוואת ביצוריו. לאחר אבדות כבדות החליטו הטווטונים לחצות את הנהר, לעקוף את המחנה הרומי ולצעוד לעבר איטליה. מריוס נתן להם לחצות את הנהר ללא הפרעה והחל לנוע בעקבותיהם עם צבאו. בסביבת אקווה סקסטיה ([[אקס-אן-פרובאנס]] המודרנית) החלו החיילותהחילות הקלים של שני הצבאות להתנגש והחלה שורה של קרבות. לאחר שלושה ימים נחל מריוס ניצחון מוחץ, הצבא הטווטוני שהותש מהחום של דרום צרפת, הובס לחלוטין ומלכם [[טוטיבולד]] נשבה. מחנה העם הטווטוני שנסע אחרי הצבא, נטבח בהמוניו על ידי הרומים (מספר ההרוגים של הטווטונים מוערך בכ-100,000 איש).
במקביל לאירועים אלו הצליחו הקימברים לחדור למישור האיטלקי מצפון, אחרי שחצו את האלפים דרך [[מעבר סן ברנאר הגדול]]. הקונסול השני של שנת 102 לפנה"ס, [[קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס]], שהיה מופקד על גזרה זו, לא הצליח לעצרםלעוצרם, נסוג אל מעבר לנהר ה[[פו (נהר)|פו]] והשאיר את כל השטח שבין הפו לאלפים לשליטת הקימברים. הצבא של מריוס נשלח מדרום צרפת להתאחד עם צבאו של קאטולוס, ומריוס עצמו, לאחר ביקור קצר ברומא, שב אל צבאו שבעמק הפו שם נטל את הפיקוד העליון על הכוחות המאוחדים.
===קרב ורקלה===
באביב שנת [[101 לפנה"ס]] חצה הצבא הרומאי, כ-50 אלף איש, בראשות הקונסול מריוס וה[[פרוקונסול (רומא העתיקה)|פרוקונסול]] קאטולוס את נהר הפו והחל לנוע לעבר הכוח המרכזי של הקימברים.
ב-[[30 ביולי]] (לפי המסורת הרומית), נפגשו הצבאות הקימברי והרומי ליד [[ורקלה]] (Vercellae) בשדות הרודים. הצבא הרומי נחל ניצחון מוחץ: רוב הצבא הקימברי, כ-65,000 איש ומלכם בוירכאוס בראשם, נהרגו, עשרות אלפים נפלו בשבי, והשבטים הקלטים שנגררו אחריהם נסוגו בחזרה לאזורים שמצפון לאלפים.
עם סיומו של הקרב, החל מאבק פוליטי ואישי בין קאטולוס ומריוס על היוקרההיקרה ותהילת הניצחון. מאבק זה היה הביטוי המעשי לקרע העמוק שבין שני הקונסולים של שנת 102 לפנה"ס, שייצגו את הקצוות המנוגדים של המפה הפוליטית ברומא: [[הסיעה הפופולארית]] ו[[הסיעה האופטימטית]]. הקרע ניזון ממשקעי העבר בין שני מצביאים אלו ובישר את בואה של [[מלחמת אזרחים|מלחמת האזרחים]].
==גאות ושפל==
===שיא כוחו של מריוס וניסיונו למהפכה חוקתית===
במחצית השנייה של שנת [[101 לפנה"ס]] היה מריוס בשיא תהילתו וכוחו. בשנה זו הוא שב לרומא עטור תהילת הניצחון על הטווטונים והקימברים וחגג טריומף כפול. זו הייתה השנה הרביעית ברצף בהשבה כיהן כקונסול. מריוס שלט שליטה כמעט מוחלטת על הצבא, שהיה נאמן רק לו אישית. הוא נישא על אהדת ה[[פלבס]], שראה בו "מושיע המולדת" ואף כינוהו [[רומולוס]] השלישי ו[[מרקוס פוריוס קאמילוס|קאמילוס]] השני{{הערה|1=מומזן, כרך ב', עמ' 403.}}.
ברומא חיכו לו בני בריתו הפוליטיים מסיעת הפופולארים, [[גאיוס סרביליוס גלאוקיה]], אותושאותו כינה [[קיקרו]] בגנאי בכתביו כ"[[היפרבולוס בן אנטיפנס|היפרבולוס]] הרומאי"{{הערה|1=מומזן, כרך ב', עמ' 409. היפרבולוס היה מדינאי [[אתונה העתיקה|אתונאי]] בן [[המאה ה-5 לפנה"ס]] שנחשב לדמגוג והיה, כנראה, האחרון שהוגלה מאתונה בנוהל ה[[אוסטרקיזם]].}}, ו[[לוקיוס אפוליוס סטורנינוס]], [[טריבון#טריבון העם|טריבון הפלבס]] לשעבר. כבר בשנת [[103 לפנה"ס]] יזם סטורנינוס חקיקה לחלוקת אדמות לחייליו הוותיקים של מריוס וכן רדף משפטית את המצביאים הכושלים של מלחמת הקימברים. השלושה חברו לשם הגשמת מטרותיה של הסיעה הפופולארית מאז ימי [[גאיוס גרקכוס]]: הגברת כוחם ואי תלותם של [[מגיסטראט|המגיסטראטים]] הרומיםהרומוים בסנאט, העצמת השפעתן של אספות העם והורדת [[הסנאט הרומי]] ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון. בנוסף היה על מריוס למלא את הבטחתו לחייליו ולהתחיל בחלוקת האדמות.
מריוס פעל בהתאם לחוק הרומי ושחרר את הצבא לביתו. הוא ושני חבריו החליטו להתמודד על משרות הכוח החשובות של שנת [[100 לפנה"ס]] כדי שיהיה בכוחם לבצע את הרפורמות שתיכננושתכננו. מריוס רץ לקונסולט (השישי שלו, והחמישי ברצף), סטורנינוס למשרת טריבון הפלבס, וגלאוקיה ל[[פרטור]]. מערכת הבחירות לוותה באלימות רבה וגילויובגילויי שחיתות בשתי הסיעות, מספרומספר מועמדים נרצחו בתגרות רחוב. בסופו של המאבק, ניצחה הסיעה הפופולארית ומריוס וחבריו נבחרו לתפקידים ששאפו אליהם.
עם כניסתם לתפקידיהם החלו השלושה בביצוע תוכניתםתכניתם. המשימות הראשונות של הסיעה היו להתחיל בחלוקת האדמות על מנת להבטיח את תמיכת החיילים הוותיקים, השבעת רצון הפלבס ברומא וריצוי הסוחרים העשירים על ידי טובות הנאה. לשם השגת היעד הראשון הציע סטורנינוס את חוק הקולוניות: חלוקת אדמות של [[קרתגו]] בין חייליו לשעבר של מריוס, רומאים ואיטלקים כאחד. בנוסף הציע חוק זה לחלק את אדמות הגאלים שמעבר לנהר הפו בין אזרחי רומא. החוק הציע את ניהול המשימה למריוס, ואף נתן בידו סמכויות קונסולאריות עד לגמר המשימה.
משמעותה של הצעת חוק הייתה מרחיקת לכת. יישומה היה מבטיח את מילוי דרישתם של החיילים הוותיקים לתגמול, ומענה חלקי לדרישת האיטלקים לשוויון זכויות בכך שנתנה להם רשות הגירה לאדמות החדשות. מתן אדמת הגאלים שמעבר לאלפים לחיילים הוותיקים חייב למעשה את רומא לצאת למלחמה חדשה. הצעת החוק גם הבטיחה למריוס שליטה מתמדת במדינה, כיוון שלא קבעה גבולות זמן מוגדרים למשרתו כמבצע החוק, ואפשרה לו להיבחר לקונסול שנה אחר שנה.
חוק שני אותושאותו הציע סטורנינוס היה הוזלת מחיר התבואה עבור תושבי העיר רומא מ-6<sup>1</sup>/<sub>3</sub> [[אס (מטבע רומי)|אסים]] ל-<sub>6</sub>/<sup>5</sup> אס (סבסוד כמעט מלא) במטרה להעמיד לצידולצדו את מעמד הפלבס. בנוסף ביצעו השלושה שורה של מהלכים לפיוס [[מעמד הפרשים]] - בעלי ההון, שכללו בין השאר הגברת כוח השופטים שנבחרו ממעמד זה.
ההצבעה לשני חוקים אלה באספות העם לוותה באלימות ואי סדרים. חוקים אלה התקבלו בסופו של דבר, בזכות התמיכה העצומה של חייליו לשעבר של מריוס. במהלך ההצבעה נוסף לחוק חלוקת האדמות סעיף שקבע שכל סנאטור שלא ישבעיישבע אמונים לחוק, יגורש מהסנאט. כל הסנאטורים נשבעו, מלבד קווינטוס מטלוס, אויבו הוותיק של מריוס וממנהיגי סיעת האופטימאטים,. הלה בחר לשמור על כבודו ולעזוב את מולדתו מאשר להישבע לחוק זה. עם גלותו מרומא של אויבו משכבר הימים וחקיקת סדרת החוקים שהיו אמורים להוביל להגשמת מדיניותו, נראה היה שמריוס הגיע לשיא כוחו, כשכל שאיפותיו ותוכניותיוותכניותיו התגשמו.
===נפילתו של מריוס===
בשיא הצלחתה של הסיעה הפופולארית, נוצר קרע בין מנהיגיה הבולטים, מריוס ובן בריתו הוותיק סטורנינוס. לפי מומזן, הקרע בין שני אישים שונים אלו היה בלתי נמנע ונבע, ברובו, מאופיים המנוגד: מריוס היה מדינאי לא מנוסה, מורגל בדרכי המחנה הצבאי וחסר גינוני האצולה, בעוד סטורנינוסשסטורנינוס היה [[פוליטיקאי]] ו[[מדינאי]] מוכשר, אולם [[דמגוגיה|דמגוג]], בן למשפחת אצולה, שעליית מריוס, "[[אדם חדש|האדם החדש]]", לעמדה כה גבוהה, חרתה לו{{הערה|1=מומזן, כרך ב', עמ' 412.}}. הסיבה המיידיתהמידית לקרע הייתה כישלון ביצוע תוכניתםתכניתם הפוליטית, שנתקלה בקשיים רבים. הקשיים נבעו בין השאר מאי יכולתומאיאיכולתו של מריוס להנהיג את מפלגתו, התנגדותם של אזרחי רומא להשוואת הזכויות של האיטלקים וחוסר האמון של בעלי הממון במהלך זה, חוסר אמון שהתגבר כתוצאה ממהומות הרחוב והאלימות הרבה של הפלבסהפלבסב שהונהגה על ידי סטורנינוס.
בעוד מריוסשמריוס ניסה להעמיד פנים של יחס של כבוד למעמד האצולה והפרשים, התעלמו סטורנינוס וגלאוקה משני מעמדות אלו ונשענו רק על תמיכת הפלבס. ניסיונותיו של מריוס להשיג תמיכה מהאצולה העמיקו את הקרע בינו ובין יתר מנהיגי סיעתו. עד מהרה הפכו חילוקי הדעות למעשיים. בשנת [[100 לפנה"ס]] הפר סטורנינוס את שיתוף הפעולה עם מריוס והעמיד את עצמו לבחירה לטריבון של השנה הבאה. במקביל התמודד גלאוקה על משרת הקונסולט של השנה הבאה. המערכת הפוליטית הפכה לאלימה במהלך פרשת גראקכוס המזויף: רמאי שהעמיד עצמו למשרת הטריבון בטענה שהוא בן למשפחת גראקכוס, הושלך לכלא, אך שוחרר משם בכוח על ידי הפלבס, בניגוד לפקודתו של מריוס, ואף נבחר לטריבון.
שיא נוסף בהידרדרות המערכת הפוליטית היה רצח מועמד האופטימאטים לקונסולט של שנת [[99 לפנה"ס]] על ידי המון זועם, כנראה בהשפעתו של סטורנינוס. אירוע זה הוביל לקרע גלוי בין שתי הסיעות, והתגייסות של כמעט כל חברי האצולה לפעילות פוליטית. לבקשת הסנאט לעמוד בראש הכוח שהעמידו האופטימאטים נענה מריוס בחיוב.
|
