הבדלים בין גרסאות בדף "רצח הלורד מוין"

אין שינוי בגודל ,  לפני 6 שנים
שכתוב קל של הפתיח
מ (הפעיל הגנה על ההתנקשות בלורד מוין: טרול ([עריכה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (פוקעת 06:54, 27 באוגוסט 2014 (UTC)) [העברה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (פוקעת)
(שכתוב קל של הפתיח)
'''ההתנקשות בלורד מוין''' הייתה [[התנקשות]] פוליטית שבוצעהבשר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, [[הלורד מוין]], שמקום מושבו היה ב[[קהיר]]. בוצעה על ידי שני לוחמי ה[[לח"י]] [[אליהו בית צורי]] ו[[אליהו חכים]] ב-[[6 בנובמבר]] [[1944]]. שני הפעילים רצחו את [[הלורד מוין]], השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה ב[[קהיר]].
 
==ההתנקשות==
הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, נחשב [[אנטי-ציונות|לאנטי ציוני]] מובהק ופעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. הוא טען בפני [[דוד בן-גוריון]] כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את [[בעיית היהודים]], הציע להקים מדינה יהודית ב[[מערב אירופה]] ואף נקב ב[[פרוסיה המזרחית]] כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים.{{הערה|עמודים 438 - 439 בספר "בן-גוריון" (כרך א') מאת [[מיכאל בר-זוהר]] (ומקורות המצוינים שם)}}. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי ב[[טורקיה]] אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים [[סטרומה]] למימי [[הים השחור]], מקום שבו טובעה על אנשיה ב[[טורפדו]] סובייטי ב-[[24 בפברואר]] [[1942]].
 
שני המתנקשים, חכים ובית צורי, שהו בקהיר שבועות אחדים בעת שהתכוננו להתנקשות, בהם עקבו אחר שגרת יומו של מוין ותכננו את המבצע. ב-6 בנובמבר 1944 ארבו השנים למכוניתו של מוין בסמוך לביתו. כשהגיעה המכונית, פתח אליהו חכים את דלתה, ירה 3 יריות בלורד מוין והרגו, וירה גם בשומרו.
 
הם נמלטו ממקום ההתנקשות באופניים, בדרכם אל השוק העירוני הומה האדם. שוטר זיהה אותם והצליח לירות באליהו בית צורי. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים.
 
==העמדה לדין==
[[Fileקובץ:Hakim beit tzuri.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אליהו חכים ואליהו בית צורי בתמונה ממשפטם]]
ב-[[10 בינואר]] 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני [[בית דין צבאי]] מצרי ונדונו ל[[עונש מוות|מוות]]. הם הוצאו להורג בקהיר ב[[ח' בניסן]] [[ה'תש"ה]] [[22 במרץ]] [[1945]] בעודם שרים את "[[התקווה]]".
 
חכים ובית צורי זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא.
 
מבית המאסר כתב אליהו להוריו במכתבו:
{{ציטוט|תוכן="כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."}}
 
אליהו בית צורי נשא בפני בית הדין נאום בעל נימה אוניברסלית, לא רק כציוני כי אם כבן הארץ הנלחם במשעבד הזר, וזכה לאהדת דעת הקהל המצרית. בין השאר אמר:{{ציטוטון|אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא - הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא - להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.}}
 
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-[[22 ביוני]] 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת [[יצחק שמיר]],{{הערה|[[חיים משגב]], '''שיחות עם יצחק שמיר''', [[ספרית פועלים]], עמוד 41}}, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלחם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם [[חילופי שבויים]] עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי ב[[חלקת עולי הגרדום בהר הרצל|חלקת עולי הגרדום]] ב[[הר הרצל]].
 
פרקי חייהם הונצחו בכמה ספרים, בהם "המעש" למ. פרנק; "ספר עולי הגרדום" לי. נדבה; "חיילים אלמונים" לי. בנאי ועוד. בדצמבר 1982 הוציא [[השירות הבולאי]] של מדינת ישראל בול לזכרם, וכן נקראים על שמם רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ. חלק מהרחובות קרויים "שני אליהו", כפי שכונו חכים ובית צורי בפי חבריהם למחתרת.