המתים – הבדלי גרסאות

הסיפור אומץ במדיומים אומנותיים שונים, כמחזה בשנת 1967 על ידי יו לאונרד, כסרט בשנת 1987 בבימויו של הבמאי האגדי [[ג'ון יוסטון]], ובשנת 1999 יצא מחזמר פרי עטם של ריצ'רד נלסון ושון דייבי בכיכובו של [[כריסטופר ווקן]] המבוסס על הסיפור.

 

 

גבריאל קונרוי- הדמות הראשית בסיפור

קייט וג'וליה מורקן- דודותיו של גבריאל, צמד אחיות מבוגרות המארגנות מסיבה פעם בשנה בעת חג המולד באופן קבוע.

מרי ג'יין מורקן- אחייניתן של קייט וג'וליה.

לילי- עוזרת הבית.

גרטה קונרוי- אשתו של גבריאל.

מולי איוורס- קולגה של גבריאל, אישה לאומנית ופטריוטית ביחסה ל[[אירלנד]].

פרדי מאלינס- חברו האלכוהוליסט של גבריאל.

ברטל דארקי- [[טנור]] בדימוס בעל שם.

 

גבריאל קונרוי, גרטה קונרוי, קייט מורקן, ג'וליה מורקן וברטל דארקי מוזכרים ביצירתו המאוחרת יותר של [[ג'ויס]], "[[יוליסס]]", אולם שום דמות אינה מופיעה באופן ישיר ב[[נובלה]].

 

במסיבה השנתית בארגונן של האחיות קייט וג'וליה מורקן ובעזרתה של אחייניתן מרי ג'יין, לילי עוזרת הבית מקבלת את פני האורחים בחום. המסיבה נערכת בשבוע הראשון של ינואר [[1904]], בליל [[חג ההתגלות]] (או בערב שלפניו) המציין את התגלותו של [[אלוהים]] בדמותו של [[ישו]], אליה מוזמנים מספר קרובי משפחה וחברים. קייט וג'וליה מחכות בציפייה לאחיינם האהוב עליהן ביותר, גבריאל קונרוי, ואשתו גרטה. בעת הגעתם, גבריאל מנסה לפתח שיחה עם לילי בזמן שהיא תולה מעילו, אולם היא מסרבת לענות על שאלותיו בדבר חיי האהבה שלה, דבר היוצר חוסר נוחות בקרבם. גבריאל חותם את השיחה המטרידה בהביאו ללילי תשר נדיב, אך הסיטואציה מסבה לו חוסר נחת. הוא נרגע כאשר הוא חובר לאשתו ודודותיו, ברם הצקותיה מתוך עליצות הדעת של גרטה בדבר הפצרתו מוקדם יותר באותו הערב, שתלבש ערדליים לכבוד המסיבה, מעצבנות אותו. הם ממשיכים לשוחח לגבי החלטתם לישון במלון בלילה, ולא לחזור את הדרך הארוכה הביתה באותו היום. השיחה מופרעת בעת הגעתו של פרדי מאלינס השיכור. גבריאל מוודא שפרדי כשיר להצטרף למסיבה בזמן ששאר האורחים משוחחים בהפסקה בין הריקודים. מר בראון, ג'נטלמן מבוגר, מפלרטט עם מספר נערות צעירות, אשר לא נענות לחיזוריו. גבריאל מוביל את פרדי השיכור לכיוון ה[[טרקלין]] בכדי לבקש עזרה ממר בראון, המנסה לפכח את פרדי.

 

המסיבה ממשיכה בלוית נגינתה של מרי ג'יין על ה[[פסנתר]]. האורחים רוקדים, ובמהלך הריקודים גבריאל וגברת איוורס רוקדים יחדיו. גברת איוורס הינה תומכת נלהבת של התרבות האירית, והיא מביכה את גבריאל כאשר היא מכנה אותו "בריטי מערבי" כתוצאה מכתיבתו לעיתון [[אנגלי]] שמרני.

גבריאל כופר באשמות, אך גברת איוורס לא מוותרת ומתעמתת איתו בדבר חוסר התעניינותו בארצו שלו. גבריאל משיב לה שהוא כבר מאס ב[[אירלנד]]. לאחר הריקוד, גבריאל פורש לפינת החדר ומשתתף במספר שיחות חולין, ברם עימותו עם גברת איוורס עודו מנקר במחשבתו.

 

מעט לפני ארוחת הערב, ג'וליה שרה שיר לאורחים. גברת איוורס עוזבת את המסיבה להפתעתן של מרי ג'יין וגרטה, ולרווחתו של גבריאל, משום שנפגעה מדבריו של גבריאל כלפיה, בלא ידיעתו. לבסוף, ארוחת הערב מוגשת, וגבריאל מתייצב בראש השולחן בכדי לחתוך ולחלק את האווז הצלוי. לאחר שכולם העמיסו צלחותיהם, הם מתחילים לאכול, וגבריאל נואם נאום [[מסורתי]] (שהתלבט רבות בדבר תוכנו במשך כל המסיבה) בו הוא משבח את קייט, ג'וליה ומרי ג'יין בדבר הכנסת האורחים הנדיבה שלהן. גבריאל מיחס את הכנסת האורחים למעלה אירית, ומציין שזו כבר לא זוכה להערכה לה היא ראויה בזמנים המודרניים. עם זאת, הוא מתעקש שאנשים לא צריכים לחיות על פי העבר והמתים, אלה לחיות בהווה עם החיים ובכך סותר את עצמו. עם סיומו של הנאום, פורצים האורחים במחיאות כפיים רמות על הנאום, ומרימים כוסית לכבוד מארחותיהם.

 

מאוחר יותר, האורחים מתחילים לעזוב, וגבריאל נזכר בסיפור על סוסו של סבו, שתמיד חג במעגל גם כאשר יצא מתחנת הרוח, בה עבד. לאחר שהוא מספר לאורחים את האנקדוטה המשעשעת, הוא שם לב שגרטה עומדת כמו מהופנטת לשמע שירתו של ברטל בטרקלין השר את ה[[בלדה]] "לורד גריגורי". כאשר הוא מסיים לשיר, וכל האורחים מתאספים בפתח לקראת עזיבה, גרטה נותרת עומדת במקומה בארשת פנים מהורהרת. גבריאל מתבונן בעניין רב במצב רוחה המסתורי של אשתו ורגשות אהבה כלפיה מציפים אותו.

 

במלון, גבריאל מתחיל להתרגז כתוצאה מהתנהגותה של גרטה. היא לא נענת לחיזוריו, ולפתע היא פורצת בבכי. גרטה מתוודה שהיא לא הפסיקה לחשוב על השיר במסיבה משום שאהבת נעוריה היה שר לה שיר זה כאשר הייתה נערה צעירה ב[[גולווי]]. גרטה נזכרת בסיפורו העצוב של הנער, מייקל פיורי, שמת מקור לאחר שחיכה לה מחוץ לחלונה בעת סופת שלג. בסופו של דבר, גרטה נרדמת, אולם גבריאל נותר ער, מהרהר בנוגע לסיפור ששמע מפי אשתו. הוא ממשיך להרהר על עצמו, על אשתו, בדבר החיים והמתים, ובעת הביטו לבחוץ דרך החלון נשקפת אליו סופת שלג, והוא מדמיין את השלג המכסה את קיברו של מייקל פיורי, ואת כל אירלנד.

 

 

גבריאל קונרוי מוצג כדמות זהירה ואחראית, הזוכה ליחסן המועדף של דודותיו.

אולם, שני מפגשים עם שתי נשים מערערות את ביטחונו. הראשון, שאלותיו הלא הולמות בנוגע לחיי האהבה של לילי, אשר גוררות התנגדות מזו האחרונה כלפיו. אך במקום להתנצל או להסביר את כוונתו, גבריאל ממהר לתת ללילי תשר גבוהה. הוא תולה באשם את החינוך היוקרתי שרכש כסיבה הבלעדית לחוסר יכולתו ליצור קשרים עם אנשים פשוטים כמו לילי, אולם רצונו לתת לה כסף כפיצוי מראה שהוא נהנה ממידה מסוימת של הבדלי מעמדות. במקרה השני, בעת ריקודו עם גברת איוורס, הוא נשאל שאלות לגבי חוסר חיבתו כלפי הלאום האירי, והוא לא יודע כיצד לענות על כך כראוי. ללא יכולת לספק תשובה מספקת, גבריאל פולט שהוא מאס לגמרי ב[[אירלנד]], תשובה המפתיעה את גברת איוורס וכמו כן את עצמו בדבר היותה משולחת רסן.

 

במלון, גבריאל מגיב בזעם על עצמו ועל גרטה כתוצאה מהתוודותה של אשתו. לאחר שגרטה נרדמת, ליבו מתרכך, הוא מבין שליבה אינו שייך לו, שגבר אחר הקדים אותו ושבה את ליבה, אולם הוא לא מקנא, אלה הוא מתמלא עצבות כלפי אהבתו של מייקל פיורי כלפי גרטה, שהוא עצמו מעולם לא חווה ולא יחווה. הוא מגיע למסקנה שהחיים קצרים, ואלו שעוזבים את העולם כמו מייקל פיורי, במהלכה של סערת רגשות, למעשה חיים חיים שלמים יותר מאשר אנשים כמוהו.

 

גבריאל רואה עצמו כצילו של אדם, שלא שייך לא לחיים ולא למתים, ומבין שנאומו במהלך הארוחה בנוגע להפרדה בין השניים, למעשה אינו קיים, ושאותו מייקל פיורי המת בעל השפעה גדולה מאשר השפעתו שלו על אשתו. [[אלגוריה]] לקשר בין החיים והמתים מופיעה בסוף הסיפור, כאשר גבריאל שוזף מבטו בשלג העוטף את כל [[אירלנד]], את כל האנשים החיים וכל האנשים המתים, ובכך כולם כמו מחוברים תחתיו. לסיפור סוף פתוח, כאשר לא ברור אם גבריאל הולך לעשות שינוי מהותי בחייו ולחבוק את החיים, או שיחסו כלפיהם לא ישתנה.

מסיבתן של האחיות מורקן מכילה [[מוטיב (ספרות ואמנות)|מוטיבים]] קבועים: נאומו של גבריאל, הגעתו של פרדי השיכור, הריקודים הקבועים מדי שנה, האוכל המוגש בארוחה אשר זהה בכל פעם. בדומה ל[[סוס]] של סבו של גבריאל, אשר תמיד הסתובב במעגלים, כך גם האנשים מסתובבים במעגלים באופן קבוע. אלו האחרונים חיים במין [[רוטינה]], אין כל סימן לחידוש בחייהם, הם אדישים לעולם וחייהם ריקניים ונטולי ערך.