הבדלים בין גרסאות בדף "ההסברה הישראלית"

מ
ויקיזציה
מ (ויקיזציה)
[[Fileקובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Infographics, 400 Rockets From Gaza.jpg|ממוזער|250px290px|תמונת הסברה שהפיק [[דובר צה"ל]] בזמן [[מבצע עמוד ענן]]]]
'''[[הסברה]]''' היא שם כולל לפעולות שנוקטת '''[[ישראל]]''' לשם הסברת מדיניותה ברחבי העולם.
 
[[File:Flickr - Israel Defense Forces - Infographics, 400 Rockets From Gaza.jpg|ממוזער|250px|תמונת הסברה שהפיק [[דובר צה"ל]] בזמן [[מבצע עמוד ענן]]]]
ההסברה הישראלית הרשמית מנוהלת על ידי [[משרד החוץ]], [[משרד ההסברה והתפוצות]], [[משרד התיירות]] ו[[משרד ראש הממשלה]], אך נמתחה ביקורת רבה על חוסר ארגון, חוסר תיאום וחוסר יעילות של גופים אלה. [[דובר צה"ל]] פועל רבות להסברת הפעולות הצבאיות של [[צה"ל]] ולהצגת תדמית חיובית של צה"ל כצבא מתקדם, נאור ומוסרי. לצד הגופים הרשמיים, רבות מפעולות ההסברה נעשות על ידי ידידי ישראל ותומכיה בארץ ובעולם, שחשים שהפעילות הממלכתית של מדינת ישראל וגופיה לא מספקת. בין המסבירים מהסוג הזה ניתן למנות את פרופ' [[אלן דרשוביץ]], פרופ' [[ארווין קוטלר]], [[אלן פינקלקראוט]] ו-[[Honest Reporting]].
 
פרט לממשלת ישראל, גופים נוספים, עסקו ב[[הסברה]] ה[[ישראל]]ית, נוסף על הפעילות השוטפת לקידום מטרותיהם: מחלקות העיתונות וההסברה של [[קרן היסוד]], [[הקרן הקיימת לישראל]], [[המגבית היהודית המאוחדת]], מפעל אגרות מלוה העצמאות והפיתוח ("[[הבונדס]]"), [[ההסתדרות הכללית]], [[הסוכנות היהודית]] לארץ ישראל, ארגוני [[סטודנט]]ים, מחלקות של מוסדות ישראלים להשכלה גבוהה וארגונים [[התנדבות|וולנטארים]] כ[[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]] ועוד.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
פיצול גורמי ה[[הסברה]] הישראלית, כפי שתואר לעיל, היה מקור לביקורת מתמדת על ידי [[מבקר המדינה]] שחשף פגמים בעבודת [[משרד החוץ]].‏‏<ref>‏דו"ח מבקר המדינה מס' 2 לשנת הכספים 1950/51, עמ' 64. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref> אזכור ענייני ההסברה שב ועלה בדיונים ב[[הכנסת|כנסת]], בייחוד בשעות דיון על [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות חוץ]]. אולם, ביקורת חריפה ושיטתית על ההסברה הישראלית, הראשונה מסוגה בישראל ובכנסת בפרט, הושמעה בעקבות תקרית [[קיביה]] בה פעל [[צה"ל]] בשטח [[ירדן]] בה נהרגו 60 אזרחי הכפר. עקב החשש ליצירת תדמית שלילית לישראל, כתוצאה מהתקרית, היה זה [[ח"כחבר הכנסת]] [[בנימין מינץ]], ממפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], שטען לראשונה כי ערך ההסברה הינו יקר מפז, ויש לייחס לה אותה דרגת חשיבות כמו לענייני ביטחון או הספקת מזון לאוכלוסייה. ‏‏<ref>‏[[דברי הכנסת]], כרך 1, ע"ע 319-273. בתוך:‏יגר‏ יגר, מ.(1986‏). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''., 1986‏, ישראל:, הוצאת להב.</ref>
 
[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ה[[הסברה]].<ref>דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref> בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב- 9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" ‏‏הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.<ref name="Aarot2005"/>‏
בתפקידו זה, פיקח [[ישראל גלילי]] על פעולת [[מרכז ההסברה]], שפעל במסגרת [[משרד החינוך]], וכן גם על [[לשכת העיתונות הממשלתית]], שירות הפרסומים ושירות הסרטים. השר גם היה ממונה על ביצוע חוק [[רשות השידור]]. מינוי השר, תחת אחריות משרד ראש הממשלה, יצר למעשה גוף גג מתאם חדש בשם '''הנהלת שירותי ההסברה.''' אין זה היה משרד מיניסטריאלי אך למעשה, שימש גוף זה כבסיס ליצירת משרד ההסברה בעתיד. עם פעילות ההנהלה, צומצמה פעולת הגוף הקודם, [[מרכז ההסברה]], שנצטרף לגופים הסברתיים אחרים, ויחידות כגון שירות הסרטים והפרסומים שהיו כפופות קודם ל[[מרכז ההסברה|מרכז]] הועברו לאחריותו של גוף הגג החדש. תחת הנהלת שירותי ההסברה, עבדו במשרד ראש הממשלה כ- 120 עובדים והתקציב שעמד לרשותן הגיע לכדי 5,500,000 [[לירה ישראלית|לירות ישראליות]].<ref name="Toldotia1986"/> במהלך [[מלחמת ששת הימים]], נוספה יחידה נוספת לגוף זה בשם מרכז ההדרכה שהיה אחראי לפתח פעולות הסברה בקרב [[סטודנט]]ים זרים בישראל, [[סטודנט]]ים ישראלים היוצאים לחוץ לארץ ובארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]].‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
[[תמונהקובץ:Hasbara office 1967.png|שמאל|400px|מערך ההסברה הממשלתי של מדינת ישראל בשנת 1967]]
 
אם נמפה את תמונת המצב בתחום ההסברה הממשלתית בשנת 1967, נבחין בריבוי של גופים: הסברת חוץ הייתה באחריות [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[ישראל גלילי]] היה אחראי על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה ו[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] היה אחראי על [[דובר צה"ל]].<ref name="Aarot2005"/>‏
[[מלחמת ששת הימים]] והמערכה המדינית הצמודה לה, הביאו לשינוי יסודי במצבה הבינלאומי של ישראל וכתוצאה מכך גם בתדמיתה. המאורעות גרמו למשבר קשה ביותר שזעזע את מערכת ה[[הסברה]] לשלוחותיה.‏‏<ref>‏יגר, מ. (1986‏). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. ישראל: להב.; מנור, י. (2008) "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.</ref> המלחמה עצמה היוותה שלב בתוקפנות ה[[מדינות ערב|ערבית]] כנגד ישראל, בסיועה ותמיכתה של [[ברית המועצות]], בכל הזירות: [[צבאי]]ת, [[מדיניות|מדינית]], [[כלכלה|כלכלית]], [[תעמולה|תעמולתית]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]]. באותם ימים מאמציה ה[[דיפלומטיה|דיפלומטיים]] של ישראל התנהלו באינטנסיביות על מנת לגייס [[דעת קהל]] שנענתה למען זכות קיומה של ישראל נוכח כוונות ההשמדה המוצהרות בעולם הערבי.
 
עם פרוץ המלחמה, ישראל זכתה להבנה ולאהדה גלובאלית.‏‏<ref>‏מלבד בני בריתה של החזית הסובייטית.‏</ref>‏‏<ref name="Toldotia1986"/> ניצחונותיה הצבאיים, הפכו במהרה את עולם דימוייה של ישראל לכדי דימויי ניצחון ותעוזה. ישראל זכתה לתדמית חיובית כ"ישראל היפה": מדינה [[חלוציות|חלוצית]], ששורשיה נבעו מן ה[[היסטוריה של ארץ ישראל|היסטוריה היהודית הקדומה]]. לפיכך, תבוסת צבאות [[צבא מצרים|מצרים]], [[ירדן]] ו[[צבא סוריה|סוריה]] מידו של [[צה"ל]] עוררה הערכה והתפעלות. לצד הדיווח על ה[[מיעוט]] ה[[פלסטינים|ערבי]] ובעיות [[דת ומדינה]], הכתבים הזרים הדגישו בדיווחיהם את ה[[קיבוץ|קיבוצים]], [[ח"ןחיל נשים|חיילות הח"ן]], [[ארכאולוגיה]] והישגיה של ה[[אומה]] המתפתחת.‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ אולם, כנגד ישראל, הופעלה בנוסף מערכה מדינית-[[תעמולה|תעמולתית]] ב[[או"ם]] ומחוצה לו שיצרו אתגר מרכזי בתחום ה[[הסברה]].‏‏<ref name=autogenerated1>שם.‏</ref>
 
לאחר סיום הקרבות, נערמו קשיים נוספים על ההסברה ה[[ישראל]]ית.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ [[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם]] התפרשה בעולם כקריאה לישראל לסגת מן השטחים שכבשה. אולם, כאשר ישראל לא נסוגה והמשיכה לצפות ממנהיגי [[מדינות ערב|ארצות ערב]] שיבואו לשולחן ה[[משא ומתן]], חלה הסתייגות מ[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניותה של ישראל]] בנידון. גם הוויכוחים הפנימיים בארץ שפרצו בקשר לעתיד השטחים הכבושים הקשו על ההסברה בחוץ לארץ.
תוכנית העבודה של המשרד, עם כניסתו של השר [[אהרון יריב]] לתפקיד, ניסתה להגדיר ולקבוע תחילה, את תחומי אחריות המשרד, היקף האמצעים שיעמדו לרשותו ואת מהות קיומו. ‏‏<ref name=autogenerated1 /> בירורים אלה נמשכו עד ספטמבר [[1974]] לערך, כאשר בדיון בין [[ראש הממשלה]], [[משרד האוצר|שר האוצר]] והשר יריב נקבע היקף תקציב המשרד ותקני כוח האדם שיכללו בו. תחומי האחריות נקבעו לפי החלוקה הבאה: פעולות ההסברה בארץ ירוכזו תחת אחריותו של משרד ההסברה, ו[[משרד החוץ]] יהיה אחראי לפעולות ההסברה בחוץ לארץ. עוד נקבע כי, תוך שיתוף פעולה תמידי בין המשרדים, משרד ההסברה יספק למשרד החוץ חומרי הסברה לפעילותו בתפוצות.
 
יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ‏‏ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת [[1975]] הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.<ref> בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- [[כתב (מקצוע)|כתבי]] חוץ, אורחי ממשלה וה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ו[[תיירות בישראל|תיירים]].‏</ref> ‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: [[צליינים]], תיירים נוכרים, תיירים [[יהודים]] הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם [[משרד החינוך|משרד החינוך והתרבות]], ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]] לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
===מבנה המשרד ודפוסי עבודתו===
עקב הקשיים הללו והביקורת שנמתחה בעקבותיהם, [[אהרון יריב]] התפטר מתפקידו כשר ההסברה ופרש מה[[ממשלת ישראל|ממשלה]]. ב- 20 במרץ [[1975]] הודיעה הממשלה כי החליטה לבטל את משרד ה[[הסברה]] ולפזר את יחידותיו.‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ פירוק המשרד, שהחל ב- 1 באפריל [[1975]], החזיר את הפונקציות העיקריות בתחום ההסברה בחוץ לארץ למשרד החוץ. אל שורות המשרד התקבלו בחזרה היחידה לפרסומים, מדור אורחים זרים, יחידת סרטים וטלוויזיה, יחידת הדרכה מקצועית ויחידת התערוכות. [[משרד ראש הממשלה]] הופקד על התיאום וקיבל לשורותיו את [[לשכת העיתונות הממשלתית]], הטיפול בעיתונאים מבקרים ובנציגי הקבע של ה[[עיתונות]] הזרה, הפורומים לתיאום הסברה, המחלקה למעקב ושירות הידיעות היומי ל[[כתב (מקצוע)|כתבים]] זרים (I.N.S). פירוק המשרד הניב ביקורת קשה בכנסת, בה נטען כי כישלון ההסברה הוא אחד הכישלונות החמורים של ישראל במישור האדמיניסטרטיבי-ארגוני ויותר מכך, זהו כישלון בקו ההסברה ותוכנה. עצם ביטול המשרד עורר את השאלה האם כלל היה נחוץ להקימו.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
אל מול קראות אלה טען [[דוד פרחי]], המנהל הכללי של משרד ההסברה בתקופת פעילותו, כי גם לאחר פירוק המשרד, גיבוש מדיניות הסברה [[ממלכתיות|ממלכתית]] מחייב טיפול ברמה מיניסטריאלית.‏‏<ref>‏רפי ישראלי (עורך)(1981)., ''' פרחים לדוד. יד לדוד פרחי ז"ל.''', ירושלים: דפוס רפאל חיים כהן. ע"עעמ' 177, 183. בתוך: {{ש}}‏‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. עמ' 107. ישראל:, הוצאת להב.‏</ref> פרחי טען כי בנוסף למשרד עצמאי, ההסברה הישראלית מחייבת קשר הדוק, ללא גורמי תיווך, בין מערך ההסברה לבין מוקדי [[קבלת החלטות|קבלת ההחלטות]] בתחומים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים-חברתיים, שכן רק ברמה זו יתאפשר ייצוג השיקול ההסברתי בקבלת ההחלטות. על ההיבט ההסברתי לקבל משקל מתאים בשיקולי הממשלה, וזה העיקרון המרכזי שבגינו לא זכה המשרד למלא את ייעודו ההסברתי.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
כתוצאה ממהלכי פירוק משרד ההסברה, הונהגו שינויים קלים בכמה מזרועות ההסברה שעיקרם היה למסד שיתוף פעולה בין [[לשכת העיתונות הממשלתית]], שבאחריות [[משרד ראש הממשלה]], לבין [[משרד החוץ]].‏‏<ref name="Toldotia1986"/> שיתוף פעולה זה שגרם לערעור וטשטוש תחומי אחריותן של היחידות, יצר מצב בו, החל משנת [[1977]], החלה לשכת העיתונות לפעול יותר להסברת ה[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות של ישראל]] בקרב עיתונאיי חוץ. לשם כך, ערכה הלשכה סיורים ל[[כתב (מקצוע)|כתבים]] אלו והחלה להזמין ארצה קבוצות של עיתונאים מ[[ארצות הברית]] ו[[אירופה]]. פעילות זו, לפי טיבה, שייכת לתחום ההסברה של משרד החוץ ויצרה כפילות נוספת. כמו כן, משרד החוץ עבר תהליך של ארגון מחדש. במשרד הורכב אגף הסברה שבראשו עמד אחד מסגני המנהל הכללי. האגף נבנה מצירוף מספר יחידות קיימות של המשרד: מחלקת ההסברה, מחלקת העיתונות ודובר המשרד, מחלקת האורחים, המחלקה לקשרי תרבות ומדע והמחלקה לקשרי ציבור.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
ההחלטה, שגרמה לציבור בארץ זעזוע קשה, הבליטה את המצוקה ההסברתית אליה נקלעה ישראל, במיוחד נוכח ביטולו של משרד ההסברה.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ במסגרת [[המלחמה הקרה]] הונהג מסע הכפשה נגד ישראל, טרם להחלטה, על ידי [[ברית המועצות]], אליו הצטרפו מדינות ערב, כאשר הבינו את היתרונות שגלומות בו עבורן. כבר ב-[[1964]], הגדירה [[האמנה הלאומית הפלסטינית]] את הציונות כגזענות, אך [[1975]] הייתה שנת שיא בפעילות [[אנטי ציונות|אנטי-ציונית]] בפורומים בינלאומיים שונים: כנס ראשי מדינות [[אפריקה]] ב[[אוגנדה]], כנס שרי החוץ של [[המדינות הבלתי-מזדהות]] ב[[פרו]], והכנס הבינלאומי לציון שנת ה[[אישה]] ב[[מקסיקו]]. סימנים למערכה אנטי-ציונית זו, ניתן היה למצוא גם בפרסומי ה[[עיתונות]] ובשידורי ה[[רדיו]] וה[[טלוויזיה]] של [[ברית המועצות]], שהשוו את הציונות ל[[פאשיזם]] ול[[נאציזם]].‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
המאבק ההסברתי שניהלו אותה תקופה [[משרד החוץ]] וגורמים אחרים כנגד ההחלטה, נערך באינטנסיביות.<ref name="Aarot2005"/>‏ [[שגריר]] ישראל באו"ם, [[חיים הרצוג]], שאליו הצטרפו ה[[הסתדרות הציונית העולמית]] וגופים [[יהודים]] נוספים, נתקלו בקשיים להגן על הציונות מבחינה הסברתית. לא קל היה להסביר את מהותה של הציונות ל[[ממשלה|ממשלות]] הזרות. ה[[ברית המועצות|סובייטים]] וה[[מדינות ערב|ערבים]] פירשו את הציונות בצורה הפשוטה ביותר: [[עליה]] ו[[קיבוץ גלויות]]. לכן פעלו הצדדים כחזית אחת נגד הציונות, כלומר נגד עצם קיומה של [[מדינת ישראל]]. היה זה ניסיון להביא לדה-לגיטימציה של ישראל ו[[התנועה הציונית]] תוך ניסיון להביא לדה-[[האנשה|פרסוניפיקציה]] שלהן. ‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
בתוך כך, הוקמה '''הועדה המשותפת לענייני הסברה ציונית''', ביוזמת [[סגן ראש הממשלה]] ו[[משרד החוץ|שר החוץ]]. הוועדה כללה את נציגי הנהלת ה[[הסתדרות הציונית העולמית]]ונציגי משרד החוץ. ההמלצות האופרטיביות של הוועדה שנכללו בדו"ח שהוגש לממשלה התבססו על ההנחה כי יהיה תכנון משותף ושיתוף פעולה הדוק בין ההסתדרות הציונית העולמית ושלוחותיה לבין משרד החוץ. למרות מסקנות אלו, דו"ח זה נגנז ורק תשע שנים מאוחר יותר ביוזמת מחלקת ההסברה של ההסתדרות הציונית העולמית, בשיתוף מחלקת ההסברה של [[משרד החוץ]], החלה פעולה שיטתית נגד הכפשות הציונות.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
המגמה ליזום שינוי בתחום ההסברה הועברה לדיונים שונים ב[[הכנסת|כנסת]]. ב-13 ביולי [[1977]] הוגשה [[הצעה לסדר היום]] בשם '''מערכת ההסברה הישראלית בחוץ לארץ''', על ידי ח"כ [[זיידאן עטשי]], מ[[התנועה הדמוקרטית לשינוי]]. הצעה זו, שדרשה להגדיל את המשאבים הכספיים המוקצים לטובת ההסברה הממשלתית, נדחתה על הסף על ידי שר החוץ, [[משה דיין]] בדיוני הכנסת השונים. דחייה זו, לוותה בביקורת נוקבת מצד חברי הכנסת השונים על השר דיין.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
נוסף על כך, [[מבצע ליטני]], שנערך במרץ [[1978]] ב[[דרום לבנון]], עורר ביקורת נוספת על מערכת ההסברה הישראלית.<ref name="Aarot2005"/>‏ נטען כי לקראת המבצע לא הוכנה תשתית הסברתית, וחומר רקע להפצה ל[[כתב (מקצוע)|כתבי החוץ]]. כתוצאה מכך, נגרמו נזקים לתדמיתה של ישראל. ההסברה והדוברות הרשמית של ישראל, היו בעדיפות הנמוכה ביותר ב[[מערכת הביטחון בישראל|מערכת הביטחונית]], והחלו למעשה באיחור רב. משרד החוץ היה תלוי בפעולות דובר צה"ל, כפי שהיה תמיד בעת מלחמה, אך בפעולות [[דובר צה"ל]] התגלו סחבת, איחורים ובירוקרטיה מוגזמת באישור הודעות רשמיות לפרסום. בנוסף, לא היה גוף בין-משרדי שיתאם ביעילות בין שני הגופים. ‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
הביקורת הרצופה והנוקבת על [[משרד החוץ|שר החוץ]], שהתנגדותו מנעה הקמת רשות הסברה בראשות [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]], הניעה את דיין למצוא תחליף שיחליש את הביקורות כלפיו.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ באפריל [[1978]] הקים, [[משה דיין]], במסגרת משרד החוץ, '''ועדה ציבורית מייעצת להסברת חוץ''' והעמיד בראשה את ח"כ [[זלמן שובל]], בכיר מטעם מפלגת [[הליכוד]]. תפקיד הוועדה יועד לייעץ לשר ולמשרד בנוגע להסברה תוך אי התערבות בענייני ביצוע. שובל לא האריך ימים בתפקיד וב- 18 בדצמבר [[1978]] הודיע שר החוץ דיין על התפטרות זלמן שובל מרצונו. לוועדה מונה יו"ר חדש אך פעולותיה נתמעטו והלכו עד שפגישותיה חדלו כליל. בינתיים המשיכו חברי הכנסת בהצגת [[שאילתה|שאילתות]] על פעילותה הלקויה של מערכת ההסברה הישראלית בעולם.<ref name="Aarot2005"/>‏
הקמת הוועדה, לא ענתה על דרישות מותחי הביקורת על ההסברה הישראלית, שבראשם עמד [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]] כנגד [[משה דיין]].‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ כץ, פרסם מאמרים רבים בנושא, וביקורתו רק התחזקה נוכח סערת הביקורת הבינלאומית כנגד ישראל עקב [[מבצע אופרה|הפצצת הכור העיראקי]] ב-7 ביוני [[1981]] על ידי [[צה"ל]]. הסכמה כמעט מלאה לביקורתו של כץ השמיע, [[חיים הרצוג]], [[שגריר]]ה היוצא של ישראל ב[[או"ם]]. הרצוג טען כי לאופי ההסברה יש השפעה ישירה על מעמדה הכלכלי, מדיני, ביטחוני של מדינת ישראל. עוד טען כי משה דיין הכשיל מהלך חיובי של שינוי תוך אי מתן גיבוי לעובדי משרדו. לדעת הרצוג, מסגרת ההסברה מקצועית ומנוהלת היטב אך אינה עונה לצרכיה ההסברתיים של המדינה מפאת כמה מגבלות פנימיות הנעוצות בטבעו של המשרד. כפי ש[[הסברה]] זה מקצוע, ו[[יחסי ציבור]] הם מקצוע, יש לדעת וחשוב להקים משרד הסברה, לדעתו של חיים הרצוג, בדומה למיניסטריון ההסברה שהוקם ב[[בריטניה]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], שירכז את כל הסמכויות והאחריות על ההסברה הישראלית.<ref name="Aarot2005"/>‏
 
==שאלת הקמת משרד הסברה כיום==
===מצוקת ההסברה הישראלית===
המצב, כפי שתואר בערך זה, מתאר תופעה שחוזרת על עצמה אחת לכמה שנים, כשתקופת [[משבר בינלאומי|משבר מדיני]] או צבאי יוצרת הרגשה של מצוקה הסברתית.<ref name="Toldotia1986"/> זו, מעוררת לחץ ציבורי ותביעה לפתרון הבעיה, לרוב באמצעות שינויים ארגוניים שינהיגו סדר בשלוחות ההסברה המפוצלות והמפותלות. לעתים מגיבה ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] בניסיון חלקי ובלתי מספיק לתקן את המעוות, אך כאשר המשבר חולף, גם הלחץ הציבורי חולף עימועמו, וחוזר חלילה. ‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ כך למשל, כפי שדווח ב[[עיתונות בישראל|עיתונות היומית]], ב[[ממשלת ישראל העשרים ותשע|ממשלת שרון]], בשנת [[2001]] עלו קולות בציבור על הצורך בחידוש המינוי לשר הסברה.{{הערה|{{ynet|לינוי בר גפן|פרס: לא ניתן למנות את לבני לשרת ההסברה|1034768|20 באוגוסט 2001||1}}}} [[ציפי לבני]], ממפלגת [[הליכוד]] שלימים מונתה ל[[משרד החוץ|שרת החוץ]], הוצעה כמועמדת המובילה למהלך, אך הרעיון נתקל בהתנגדות של שר החוץ המכהן, [[שמעון פרס]]. התנגדות זו שיקפה מצב אירוני בתחום ההסברה הישראלית מחד, ומצב [[קואליציה|קואליציוני]]-נורמטיבי מנגד. הסיבה לכך היא ששמעון פרס, אשר כיהן כשר ההסברה הראשון, הוא זה שהפעיל את רוב ההתנגדות להקמת משרד זה מחדש. אך, התנגדות זו תאמה למעשה את התנגדות שרי החוץ בעבר לנושא, כדוגמת [[אבא אבן]] ו[[משה דיין]].
 
מאז [[מלחמת ששת הימים]], מצוקת ההסברה הישראלית הראתה את אותותיה גם בימי [[מלחמת לבנון]] בשנת [[1982]], ‏‏ נוכח השיפור בשיטות ה[[תעמולה]] [[מדינות ערב|הערבית]], בתחכומה ובסכומי הכסף הגדולים שהושקעו בה. האמצעים שעמדו לרשות [[משרד החוץ]] בהשוואה לכך היו מעטים. <ref>‏יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל: להב.‏</ref>
נכון ל-[[2008]] קיימת יוזמה לרפורמה כוללת לשיפור מערך ההסברה הממשלתי.‏‏<ref name=autogenerated2 /> יש הטוענים כי הקמה מחודשת של משרד ההסברה, באופן שיאפשר לו את מלוא הסמכויות והאחריות, היא חיונית יותר מכל. מנגד, יש הסבורים כי הקמת משרד נוסף למערך משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] רק תנפח את המנגנון הממשלתי ותכביד על משלמי ה[[מס|מיסים]] בישראל. צעד זה לטענתם, ייצור בלבול נוסף ולא תושג יותר אחידות בתחום המדיניות ובתחום הארגוני, כי אם כפילות סמכויות וחוסר יעילות.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת [[משרד ראש הממשלה]], אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת [[1966]], ו"רשות ההסברה" מ- [[1977]], יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של [[ראש הממשלה]], ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים כיום בין משרדי הממשלה: [[משרד החוץ]], [[משרד הביטחון]], [[משרד החינוך]], [[משרד התיירות]] ודוברי המשרדים השונים.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה וה[[תקשורת]], כדוגמת חברות [[פרסום]] ו[[יחסי ציבור]], לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות.<ref name="Aarot2005"/> למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות. ‏‏<ref>‏‏‏שם‏‏מנור, י. (2008), "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב. (עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.</ref> כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
מכל וכל, האלטרנטיבה להסברה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתית]] בדמות [[ארגון לא ממשלתי|ארגונים א-ממשלתיים]] וארגונים [[התנדבות|וולנטאריים]] ממשיכה מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום ה[[פוליטיקה|פוליטי]]. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים ב[[הסברה]], עבור [[ישראל]] ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, וב[[ארצות הברית]] בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת [http://www.elnetwork.eu/ "ELNT]" וארגון [http://www.standwithus.com/ "StandWithUs]", פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת [[איפא"ק|ועידת איפא"ק]], ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי ה[[תקשורת]] וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.
למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות. <ref>‏מנור,י.(2008)"כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''.עמ" 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.</ref> כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, גם כיום יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏
 
מכל וכל, האלטרנטיבה להסברה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתית]] בדמות [[ארגון לא ממשלתי|ארגונים א-ממשלתיים]] וארגונים [[התנדבות|וולנטאריים]] ממשיכה מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום ה[[פוליטיקה|פוליטי]]. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים ב[[הסברה]], עבור [[ישראל]] ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, וב[[ארצות הברית]] בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת [http://www.elnetwork.eu/ ELNT] וארגון [http://www.standwithus.com/ StandWithUs], פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת [[איפא"ק|ועידת איפא"ק]], ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי ה[[תקשורת]] וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.
 
===הסברה ישראלית מול פעולת אש"ף להכרת האו"ם במדינה פלסטינית===