צייר – הבדלי גרסאות

מעמדם של אמנות הציור ושל יוצרה - הצייר קשורים זה לזה. לעתים הושווה הצייר ל[[קוף]] המחקה את המציאות. אולם לעתים, אותה יכולת חיקוי של המציאות מועלית על נס. סיפור מיתולוגי יווני מציג תחרות בין שני ציירים זאוקסיס ופרהסיוס אשר ערכו תחרות ביניהם על יצירת הציור המושלם. זאוקסיס צייר ענבים שהטעו את הציפורים באמיתיותם, אולם פרהיסוס גבר עליו במשחק ההטעיות כאשר צייר וילון ממשי כל כך, עד שזאוקסיס ביקש לראות את הציור המסתתר מאחוריו.

 

 

בתקופת [[ימי הביניים]] ו[[הרנסאנס]] שוייכו הציירים ל[[גילדה|גילדת]] ה[[רוקח]]ים, כיוון שסוד מקצועי מרכזי של אומנותם היה הכנת ה[[צבע]]ים על ידי כתישה של [[פיגמנטי צביעה]] שונים מהחי, הצומח וה[[מינרל]]ים עם [[שמן|שמנים]] שונים. ה[[קדוש מגן|קדוש הפטרון]] של הציירים היה [[לוקאס]]{{הערה|1=צ'ארלס ניקול, '''לאונרדו דה וינצ'י''', עם עובד 2004 עמ' 122, 56}}.

הראשון שהעניק מעמד של ממש לציירים ולאמנים בכלל היה ההיסטוריון האיטלקי הרנסאנסי [[ג'ורג'ו ואזארי]] אשר חיבר ספר בשם "על תולדות הציירים והפסלים". ובו תיאר את חייהם של ציירים בני תקופתו. הספר פורסם בשנת [[1550]], ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת [[1568]]. ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת [[1672]].

 

 

תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטוייה המובהק מתוך התנועה הרומנטית, הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. ה[[פילוסוף]] [[ישעיה ברלין]] מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של [[אונורה דה באלזאק]] - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובנסיונו להשיג אידאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר [[וינסנט ואן גוך]], תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגראפי של [[אירווינג סטון]] אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.