ספיריטואלז – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה בהסתמך על עבודת MA שלי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: הייתה, על ידי, תוכנ\1ת, ביטחו\1, \1
שורה 35:
בספרים רבים ובאתרי אינטרנט נטען כי שירים כמו “Wade in the Water” כוללים הוראות מפורשות לעבדים נמלטים כיצד להתחמק מרודפיהם ובאיזה נתיב עליהם לבחור בדרכם לחופש. לכאורה, ממליץ שיר זה לעזוב את האדמה היבשה ולבחור את דרך המים כאסטרטגיה להטעות את [[כלב דם|כלבי הדם]] הרודפים. נטען גם כי השירים “The Gospel Train” ו-“Swing Low, Sweet Chariot” מכילים רמזים מוסווים לעבדים לגבי דרך הבריחה. מקורות רבים אף טוענים כי השיר "Follow the Drinking Gourd" מכיל למעשה מפת קוד לנתיב הבריחה. טענות אלו, הנפוצות מאוד, אינן עומדות במבחן של בדיקה רצינית. לדוגמה, אין שום עדות אמיתית לשימוש ב"שירים מקודדים".
 
עם זאת, הספיריטואלז היו מקור למסרים סמליים רבים, כולל תקווה, נחמה, וגאולה ב{{ה|עולם הבא}}, וכן דרך לביטוי תשוקה, רחמים, התלהבות, השראה ותקווה לשחרור על ידי הימכרות למשחררי עבדים או על ידי הגעה למדינות מצפון ל[[קו מייסון דיקסון]] או ל[[קנדה]] על ידי [[מסילת הרכבת המחתרתית]]. הספיריטואלז, בעיקר שירי הדת שביניהם, שיקפו תקוות ורגשות אלה. העבד המשוחרר [[פרדריק דאגלס]] טען: "בקהלים שנכחו בפגישות התחיה ובפגישות המחנה, היו [[כושי]]ם רבים. אלה מצאו במסרי הגאולה הלוהטים, תקווה וסיכוי להיחלץ מייסוריהם הארציים." {{הערה|Frazier, E. Franklin., The Negro Church in America (N. Y.: Schocken, 1963), p. 8}}
 
<div style="direction: ltr;">
שורה 50:
</div>
 
"לעתים קרובות הייתי מוכה-תדהמה, מאז הגעתי לצפון, בשמעי אנשים שהיו מסוגלים לדבר על השירה בקרב העבדים כעדות לשביעות-רצונם ולאושרם", כתב דגלס, "קשה לשער טעות גדולה יותר. עבדים שרים בעיקר כאשר הם אומללים ביותר. שירי העבד מייצגים את צער-ליבו, והוא חש הקלה באמצעותם, ממש כפי שללב הדואב מוקל על- ידי הבכי." ב-1867 טענה אספנית לבנה של שירי-עם שחורים, לוסי מק'קים (McKim), ששירי עבדים אינם מבטאים רק מצוקה, אלא גם מנחמים את השר על מצוקתו. שירים אלו "הם התגלמותם של הצער והסבל הרגשי והגופני של גזע מוכה, 'שסתום הבטחוןהביטחון' של מחאתם ומרידתם נגד הדיכוי. 'גן-עדן' עבור העבד אינו רק, או בעיקר, מענק על מעלה שבו, אלא מפלט מהשוט. Heab`n shall-a be my home`’ הוא הנחמה עבור `Poor Rosy, Poor Gal`". "השירים היו תיעוד, לא לשביעות-רצונם של העבדים, אלא לערך שהם ייחסו לחוויית הרגעים האינטנסיביים של חייהם יחד", כנסיון להתעלות על מצוקות היום-יום ועל טראומת העקירה, הבידוד מבני-משפחה, וההשפלה. {{הערה|Gates, Henri Louis, The Classic Slave Narratives (N.Y: Mentor, 1987), p. 263.}}
 
העבד ואדונו ביקשו שניהם ליצור עבור העבד, כל אחד מסיבותיו הוא, סביבה בטוחה לביטוי רגשות, מעין "אזור סטרילי". המשעבד ביקש למנוע מתחים ומרידות, ולשמור על כוח האדם שלו מרוצה ככל האפשר, שכן עבד מרוצה הוא עבד יעיל יותר. העבדים נזקקו לדוגמאות של חסד ונחמה, כאישוש וכאישור לצפוי להם אחרי המוות: מנוחה נצחית לצד האל.
שורה 92:
</div>
 
עבדים שחוו חזיונות גאולה הפיצו אותם במהירות, על פני מרחבים ניכרים, בהתאם למסורת התרבותית האורלית האפריקנית, וכך גרמו לעבדים רבים לחקותם, בין אם באופן אופורטוניסטי, בין אם באופן כֶּן. חזיונות הגאולה שימשו כתשתית סמלית ונראטיבית לחזיונות אפוקליפטיים של מלחמת שחורים בלבנים, חזיונות שתיארו מלחמה זו כמלחמה כוללת, בה ינצחו השחורים ולא יִוַתרוּ לבנים. המצע הנראטיבי לחזיונות אלה כלל שימוש באלוהים, בשטן ובמעמד "יום הדין". חזיונות אלו, הגם שעשויים היו להתפרש בעיני הלבנים כקריאה למרד, חיזקו את תחושת הקהילה והאחדות בקרב העבדים, גם אם לא זו היתההייתה מטרתם המקורית של המְנַצְרים הלבנים, בעלי העבדים.
 
היו עבדים שביססו תקוות לשחרור על תסריטים ארציים הקשורים בנצרות, תסריטים שלחזיונות לא היה בהם תפקיד: הם קיוו שהמלך [[ג'ורג' השלישי]] יוציא צו לפיו כל נוצרי הוא חופשי; הם הסתמכו על דוקטרינות כנסייתיות בעניין המעמד האנושי והמוסרי שמקנה ה[[הטבלה]], וניסו למצוא דרך לעגן מעמד שוויוני זה באופן חוקי ומשפטי, עד שמועצותיהן של [[שלוש עשרה המושבות]] קבעו, בשורת חוקים שהתקבלו בשליש האחרון של המאה ה-17, שההתנצרות, אין בה כדי לשנות מעמד חוקי של עבד; היו שיזמו מרידות, והסתמכו על המסגרת הנוצרית שאפשרה להם להתכנס, לכאורה לשם פולחן, על-מנת לתכנן מרידות ואף לבחור מנהיגים. (מורגן קורא לכך "אינטרפרטציה רדיקלית של הבפטיזם").{{הערה|Morgan Phillip, Slave Counterpoint (N. C.: The Univ. of N. C. Press, 1998, pp. 648-649)}} היו מטיפים שעודדו פרשנות זו, של "יציאת בני ישראל של הזמן הזה מעבדות לחירות", כגון דייוויד מרגייט (Margate), מתודיסט שחור מאנגליה, אשר הזכיר, בדרשה שנשא ב-1774 בדרום קרוליינה, את גורלם של המצרים, הנוגשים, שטבעו בים האדום, ברמז ברור לתקופתו שלו. בתגובה דרשו ממנו בני המושבות הלבנים שיחזור לאנגליה, וכך אכן עשה, כעבור שנה.
 
לאחר שנכשלה תכניתםתוכניתם הראשונה של פרדריק דגלס וחבריו לברוח מעבדות ב-1835, כתב: "תכופות היינו עולצים, שרים המנונות ומצהירים הצהרות של שמחה, שנימתן נשמעה מנצחת, ממש כאילו כבר הגענו לארץ של חירות ובטחוןוביטחון. אך משקיף בוחן אולי היה מבחין בשירתנו החוזרת של
<div style="direction: ltr;">