ציבא – הבדלי גרסאות

הקורא נפגש לראשונה עם דמותו של ציבא בשמואל ב', ט'. הסיפור המסופר במרכזו של פרק ט' הוא החסד, שעשה [[דוד]] ל[[מפיבשת]] בן [[יהונתן]]. עיקרו של סיפור זה הוא החסד וקיום ההבטחה, שעושה דוד עם הנותרים בבית שאול. דוד מבקש לברר אם יש עוד צאצא לבית שאול על מנת לעשות עימועמו חסד. לשם כך הוא מזמן אליו את ציבא, עבד שאול. ציבא מספר לדוד כי ליהונתן נשאר בן נכה רגליים. דוד בתגובה קורא למפיבושת ומודיע לו על החסד שיעשה עמו: הוא ישיב לו את הנחלה שירש מפיבושת משאול אביו - וכמסתבר הוחרמה ממנו - וישים אותו בין אוכלי שולחנו. בין מפיבשת וציבא נערו קיים ניגוד. המחבר המקראי מספר כי נכדו של שאול הוא נכה וחסר כל ויש לו ילד אחד ואילו נערו ציבא, הוא בעל מעמד ורכוש. לציבא חמישה עשר ילדים ולרשותו עומדים עשרים עבדים. דוד מכנה את ציבא 'עבד' או 'נער'. על דרך הניגוד מכונה מפיבשת בפי דוד כ'בן אדוניך'. דוד מצווה על ציבא ועבדיו לעבוד את האדמה אשר למפיבשת. תשובת ציבא מנומסת והיא ביטוי להכנעה: {{ציטוטון|וַיֹּאמֶר צִיבָא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ}}.{{הערה|שמואל ב', ט', י"א.}}