דיני משפחה – הבדלי גרסאות

הדין המהותי הנוהג בענייני המשפחה הוא לעתים הדין ה[[דת]]י, ולעתים הדין האזרחי, תלוי בשיטת המשפט הנוהגת במדינה, ובנסיבות העניין. ב[[מדינת ישראל]] קובע החוק כי נישואין וגירושין ייעשו באופן בלעדי על-פי הדין הדתי (דוגמת [[המשפט העברי]] או ה[[שריעה]]), בהתאם לעדה הדתית אליה משתייכים בני הזוג. לקביעה זו יוצאי דופן. לדוגמה, חלוקת הרכוש בעת גירושין נעשית על-פי החוק באופן שווה, בניגוד, למשל, למשפט העברי. עוד קובע החוק, כי הן בתי הדין הדתיים והן בתי המשפט למשפחה מורשים לדון בדיני משפחה, על-פי הדין הדתי. אמנם, על-פי החוק, הסמכות לדון בתיק מסוים נתונה לערכאה בה החל הדיון בתיק. עקב כך, פעמים רבות מתקיים [[מירוץ סמכויות]] בין בני הזוג, בו כל אחד מבני הזוג ממהר לפתוח תיק בערכאה הנוחה לו, כדי שכל הדיון יימשך בה.

 

 

במקומות רבים מוקם בית משפט למשפחה המתרכז בדיני המשפחה. במדינת ישראל הוקם בית משפט כזה בעקבות חקיקת חוק בית המשפט למשפחה בשנת [[1995]]. מאפייניו העיקריים של בית המשפט למשפחה הם שופטים המכירים את התחום ובקיאים בו, פרוצדורה המאפשרת גמישות, כמתבקש מאופיו של הדיון, ויחידת סיוע הכוללת [[פסיכולוג|פסיכולוגים]] ו[[עובד סוציאלי|עובדים סוציאליים]] המסייעים לבית המשפט ולמתדיינים. עם זאת הגדרת סמכות הדיון של בית המשפט למשפחה בישראל רחבה, וכוללת כל סכסוך שהוא בין בני משפחה, בנוסף לסמכות בכל התחומים המסורתיים הנמנים בענייני משפחה. כך שגם סכסוך כספי בין אחים, למשל, נדון בפני בית משפט זה ולא בפני בית משפט רגיל, על אף שמבחינה מהותית אינו שונה מסכסוך כספי אחר.