אשם תורם וקטינים – הבדלי גרסאות

{{דיני נזיקין}}

 

==רקע==

 

===קטינים במשפט===

 

ברוב שיטות המשפט החוק קובע כי קטין מתחת לגיל מסוים לא ישא באחריות למעשים פליליים אותם ביצע. בהתאם לכך, אין להעמידו לדין ואין להטיל עליו עונש. בישראל, גיל הסף להעמדה לדין הוא 12. מדרגת הגיל הבאה בישראל היא ארבע עשרה שנים: קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע עשרה שנים לא יוטל עליו מאסר. מעל גיל ארבע עשרה שנים כבר קיימים לא מעט מקרים של מאסר בפועל, אולם החוק מאפשר גמישות רבה ביחס לקבוצת גיל זו, ומאפשר לשופט להמיר את עונש המאסר באחת מדרכי הטיפול המנויות בחוק, כגון: תקופת מבחן או קבלת התחייבות על התנהגות נאותה בעתיד.

* '''גישת "הגיל הרך"''' (הנקראת גם בשם "גישת הפטור המוחלט") – גישה זו מאמצת קו גיל ברור, שרירותי כביכול, שמתחת לו לא ניתן לייחס לקטין מידה של אשם תורם. גיל זה שונה בשיטות משפט שונות, אך מרבית הגישות לא מאמצות גיל בוגר מ-10. בתוך גישה זו קיימת גם תת-קבוצה, "חוקי [[אילינוי]]", שהיא גרסה חדשה יותר של גישת "הגיל הרך" והיא מבצעת חלוקה בין 2 קבוצות גיל: מגיל 7 ומטה לא ניתן לייחס לילד כל מידה של אשם תורם באופן מוחלט, ומגיל 7 ועד גיל 14, יש לנקוט בגישה לפיה עקרונית לא ניתן להחיל על הקטין מידת אשם תורם, אך הנחה זו ניתנת לסתירה. מגיל 14 ההנחה היא כי ניתן לייחס להם מידת אשם תורם ונטל ההוכחה להפריך זאת מוטלת עליהם. נראה שגישה זו מבוססת על הפטור שניתן במשפט המקובל לילדים לעניין האחריות הפלילית.

 

 

 

 

==בישראל==

בהתייחס לקטינים צעירים מאד, ישנם מקרים בהם פטר בית המשפט הישראלי את הילד הניזוק מאחריות לאשם תורם ללא דיון. בעבר הוחלט שילד בן שלוש, שנפגע מרוכב קטנוע בכביש, הוא צעיר מכדי שיהיה ניתן לייחס לו אשם תורם כלשהו. במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בחיפה פסק שלא ניתן לייחס תרומת רשלנות כלשהי לילדה, שנפגעה מנפילה עקב משחק של היתלות על מעקה של מדרגות נעות, בגין גילה הצעיר (8 שנים).

 

 

בפס"ד ע"א 361/59 צוקרמן נ' שנברגר קבע השופט ברנזון כי גם ילד בגיל 10, אף כי אינו נושא עדיין באחריות נזיקית שהוא גורם לאחרים, חייב להראות זהירות ראוייה בשמירה על ביטחונו הוא, כלומר, מידת זהירות שאפשר באופן סביר לצפות לה מילד בגילו בעל כושר רגיל של הבנה ושיפוט. כמו כן מוסיף השופט ברנזון ואומר כי גם ילד בגיל נמוך בהרבה מגיל שתים-עשרה (גיל החבות הנזיקית) חש בסכנות האורבות לו ויודע אינסטנקטיבית שעליו להיזהר מפניהן ולשמור על נפשו.

פסק דין שעסק בסוגיה זו הוא ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר(קטין). בפסק דין זה נדונה האחריות לתאונה אשר אירעה לקטין כשהיה בן תשע וחצי בלבד לאחר ששיחק עם חברו במצבור אמצעי לחימה מוסתר שמצאו על גג ביתם המשותף. במהלך המשחק התפוצץ טיל [[לאו (טיל)|לאו]] ו[[רגל|רגלו]] של הקטין נקטעה על למעל לברך. השופט גולדברג ציין שהמקובל בפסיקה הוא לבחון את האשם התורם של הקטין תוך התחשבות בכושר שיפוט ממוצע של ילד בגילו של הניזוק אך הוסיף בהערת אגב שאולי יש מקום לבחון הלכה זו ולהמירה במבחן סובייקטיבי יותר שיתחשב גם במידת התפתחותו המנטאלית והרגשית של הקטין הספציפי. נראה שאפשרות זו שנרמזה על ידי השופט גולדברג לא מומשה עד היום בפסיקה בישראל.

 

בפס"ד ע"א 361/59 צוקרמן ו-2 אח' נ' שנברגר של בית המשפט העליון, בו דובר על אדם שדרס ילד בן אחת עשרה שנים, קבע השופט [[צבי ברנזון]] שהזהירות המספיקה כלפי מבוגרים לא יכולה להספיק כלפי ילדים ונמצאת ביחס הפוך מזו שאפשר לצפות מהקטין. בעוד שאחריותו של הקטין קטנה ככל שגילו פוחת, אחריותו של הבוגר גדלה. לכן כל אדם הבא במגע עם ילדים או עלול לבוא במגע צריך לכלכל את צעדיו בהתאם.