תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 26:
==תגובות ביישוב על השואה==
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - A rally in Tel Aviv honoring Holocaust victims.jpg|ממוזער|250px|הפגנה בתל אביב, 2 בדצמבר 1942.]]
ימים ספורים לאחר קבלת הידיעות הראשונות (כבר ב-27 בנובמבר 1942) פרסם [[נתן אלתרמן]] במדורו "[[הטור השביעי|רגעים]]" בעיתון [[הארץ]], את שירו עז המבע "[[מכל העמים]]",{{הערה|[http://www.vbm-torah.org/vtc/0020883.html "מכל העמים" - הטקסט המלא] באתר בית המדרש הווירטואלי.}}, המפנים את גודל הזוועה ללא אשליות ומטיח כתב-אשמה חריף כלפי העולם החופשי המאפשר את ההשמדה.
בהגיע האישור הוודאי הכריזה הנהגת היישוב על שלושה ימי אבל מ-[[30 בנובמבר]] עד [[2 בדצמבר]] 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.
אולם חרף מאמציו, במהלך השואה [[היישוב היהודי בארץ ישראל]] היה בעיקר חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר הצילו אלפי [[יהודים]], שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנשארו ב[[אירופה]] הכבושה. רק חלק קטן מבין [[ניצולי השואה|הניצולים]] ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד ו[[התנועה הציונית]]. ניתן לומר, כי הנתק הנפשי בין הממסד הציוני באותה תקופה בארץ לבין היהודים בחוץ לארץ היה עמוק ביותר.
בשבועון מפא"י נכתב: "אנחנו (היישוב היהודי) רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה, בעד הפירוש הנכון שפירשנו את ההיסטוריה היהודית". דעה מעודנת מעט הביע [[משה שרת]]: "אין כוונתם של הציונים לנצל את הטרגדיה האיומה של יהדות אירופה, אבל אין ביכולתם להימנע מהדגשת העובדה שהמאורעות הצדיקו לחלוטין את העמדה הציונית על פתרונה של [[הבעיה היהודית]]".
אחדים ממנהיגי [[הסוכנות היהודית]] סברו כי שאין זה מתפקידה
ואכן בספטמבר 1943 הופיע בן-גוריון בפני אנשי עסקים, הפציר בהם "שאיש מאתנו לא ינוח ולא ישקוט כל זמן שלא תהיה לו הרגשה שעשה משהו בשביל הצלה זו", וקבע כי הצלת היהודים קודמת להצלת היישוב והציונות אשר ללא עם יהודי אין להם ערך.
|