נוסח וינה – הבדלי גרסאות

ב-[[1868]], בעקבות הענקת [[אמנציפציה ליהודים|שוויון מלא]] ל[[יהדות אוסטריה]], החלו פרנסים מקהילת וינה ללחוץ לכיוון הנהגת רפורמה של ממש בעבודת בתי הכנסת. בהשפעת הכרעות [[וועידתועידת לייפציג]] ב-1869, שהנחתה במוצהר להסיר את התפילות הנוגעות לחידוש [[עבודת הקרבנותהקורבנות]] ול[[קיבוץ גלויות]] – שינויים שנערכו כבר ברוב הקהילות בגרמניה, שנטו לרפורמים – קראו גם פעילים בווינה למהלך דומה. כמו כן ביקשו להתקין עוגב שיפעל בקביעות ב[[שבת]]ות בשני בתי הכנסת הקהילתיים. בעימות שהתחולל בעניין איימו האורתודוקסים [[הקרע ביהדות הונגריה|בפרישה מלאה מהקהילה כמו שנעשה בהונגריה]]; יורשו של ילינק, הרב [[משה גידמן]], הודיע שיתפטר אם התפילות תוסרנה.{{הערה|Marsha L. Rozenblit, [http://www.jstor.org/stable/1486429 The Struggle over Religious Reform in Nineteenth-Century Vienna], AJS Review Vol. 14, No. 2 (Autumn, 1989).}} לבסוף הוחלט על פשרה - התקנת העוגבים בוטלה והתפילות האמורות נאמרו מאותו זמן בלחש בלבד, כך שכל מתפלל החליט בעצמו אם לאמר ואיך לנסח את התפילות. ההסכם שהתקבל ב-[[1872]] לא כונה בשם "רפורמה" אלא "מודיפיקציה", כדי לפייס את השמרנים. האורתודוקסים, שהתפללו במניינים נפרדים, נחלקו ביניהם: חלקם, כמו המוראבים והפולנים, לא עסקו בעניינה של הקהילה הכללית, אך ההונגרים יצאו בכל כוחם למאבק בנידון. לבסוף מנעה הפשרה את פיצול העדה המאוחדת. "רפורמה אידאולוגית", קבעה מרשה רוזנבליט, "מעולם לא התחוללה בווינה."{{הערה|רוזנבליט, עמ' 181.}}{{הערה|1='''בין מסורת לקדמה, עמ' 223.}}