דאו (מושג בפילוסופיה סינית) – הבדלי גרסאות

לדברי לאו דזה דאו יוצר את האחד (וייתכן את ה[[צ'י]] 氣), האחד יוצר את השנים - [[יין-יאנג|היין והיאנג]] (陰陽), המולידים שלוש ואת שאר העולם הגלוי לעין (וואן-וו 萬物 / 万物). כלומר, הדאו הוא המקור של כל הצורות. במקביל הוא האנרגיה שנותנת צורה לכל התהליך של היצירה והבריאה. זוהי הרוח היצירתית הבוראת ומכלה, אך היצירה וההרס תומכים בעולם הזה במידה שווה, ומאפשרים לו להתקיים בצורה שבה אנחנו מכירים אתו. מיתה של ייצור חי מאפשרת את החיים של ייצור אחר ובכך עוזרת לקיים את העולם כפי שהוא.

 

 

במונחים של ספרות קלאסית, דאו מתפרש ככוח מחלחל, הן כאמצעי והן כמטרת הקיום. עם זאת, מטרת הקיום בדאואיזם איננה תנועה מנמוך לגבוהה, כמו בדתות [[מונותאיזם|המונותיאיסטיות]], אלא משהו בלתי מוסבר ובלתי מובן. אפילו דאו עצמו לא יודע מה הוא. דאו איננו ישות עליונה, כל יודעת, כל יכולה וכל מבינה. ידע והבנה, מונחים שאינם חלים על הדאו. מטרת קיום היא "הדבר כשלעצמו". ייתכן כי כל מה שקיים קיים 'סתם כך', ומטרות שאנו מציבים לעצמינו לא נכונות באופן עקרוני, הועיל ואין אנו מבינים את העקרונות של הדאו. כאשר אנו מבינים עקרונות אלו, אנחנו מפסיקים לחפש משמעות ותכלית, וחיים 'סתם כך', ורק אז, אולי, חיינו עולים בקנה אחד עם העקרונות של הקיום.