צבי גרץ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 11:
באוקטובר [[1842]] החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים ב[[גימנסיה]], כנדרש) ב[[אוניברסיטת ברסלאו]]. באוניברסיטה למד [[היסטוריה]], [[פילוסופיה]], [[מזרחנות|מדעי המזרח]] ו[[פיזיקה]]. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד [[התנועה הרפורמית]] וכמה מבכירי הוגיה, כמו [[אברהם גייגר]] ו[[שמואל הולדהיים]]. הללו מצדם ראו בו צבוע: {{ציטוטון|גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבעטו הוא תקף ללא רחמים את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע. כל הפוסל במומו פוסל.}}{{הערה|Reformed Judaism and Its Pioneers, [https://archive.org/stream/reformedjudaismi00schrrich#page/182/mode/1up עמ' 182, למטה].}} באפריל [[1845]] סיים את ה[[דוקטור]] ב[[פילוסופיה]] ב[[אוניברסיטת פרידריך שילר|אוניברסיטת יינה]]. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "[[גנוסיס]] והיהדות", כתב ב[[לטינית]].
בשנים [[1849]]-[[1852]] ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם ב[[מיקולוב]] ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה ל[[היסטוריה]] יהודית ב[[בית המדרש לרבנים בברסלאו]] ביולי [[1853]]. הוא היה אחד הדוברים הידועים של "[[יהדות קונסרבטיבית|האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית]]" בראשות הרב [[זכריה פרנקל]], והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת [[רש"ר הירש]] ו[[עזריאל הילדסהיימר]]. במקביל, עסק בפירוש ה[[תורה]].
בשנת [[1861]] התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "[[חכמת ישראל]]". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא ל[[תרבות המערב]] את ה[[מונותאיזם]] וערכי ה[[מוסר]] שעליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב ה[[גוי]]ים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם ה[[לאומיות|לאומי]]. על כן זלזל ב[[יהודי מזרח אירופה]] שדבקו ב[[לימוד תורה]] וב[[יידיש]]. לגרץ היו דעות נחרצות נגד
בדצמבר [[1869]] זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר [[1888]] כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית ל[[גירוש ספרד]].
| |||