מחוזות איטליה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון קישור פנימי
שורה 1:
עם אישור ה[[חוקה]] של [[איטליה]] בשנת [[1948]], קבע ה[[פרלמנט]] את קיומם הזמני של [[מחוז]]ות בעלי מעמד עצמאי ו[[אוטונומיה|אוטונומי]] אשר תפקידם, לפי החוקה: להכיר, להגן ולקדם את עצמאות המחוז, לבזר בצורה המיטבית את שירותי ה[[מדינה]] במחוז ולאמץ את ה[[חוק]]ים וה[[חקיקת משנה|תקנות]] המבססים את [[ביזור]] הסמכויות והאוטונומיה בתוכם, כלומר, לשמור על הקשר של המחוז עם שלטונות המדינה.
 
חמשת המחוזות המוכרזים: [[פריולי-ונציה ג'וליה]], [[סרדיניה]], [[סיציליה]], [[טרנטינו-אלטו אדיג'ה]] (דרום טירול) ו[[ואל ד'אוסטה]], הוכרו כבעלי אוטונומיה מיוחדת, המבוססת על רקע תרבותי שונה או על הימצאות [[מיעוט]]ים חשובים במחוז. מחוזות אלו מתאפיינים לרוב בסממנים שאינם נפוצים, המעידים על הרגישות שננקטה בעת הגדרתם. כך למשל, למחוז טרנטינו (דרום טירול) ישנן שתי בירות, האחת למיעוט דובר ה[[איטלקית]] והשנייה למיעוט ה[[גרמניה|גרמני]] ולדוברי שפת ה[[לדינו (איטליה)לדינית|לדינו]].
 
בכל מחוז ישנה מועצה נבחרת שבמסגרתה פועלת ה"Giunta Regionale" - הוועדה המבצעת - אשר בראשה עומד נשיא המחוז. הוועדה המבצעת מחויבת בהחלטות המועצה הנבחרת, וחובה עליה להתפטר אם היא נכשלת ביחסי האמון שלה מול המועצה.