איפיגניה באאוליס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תקלדה |
הורדתי תרגומים לאנגלית - יש בויקיפדיה האנגלית |
||
שורה 3:
==רקע==
עלילת המחזה מתרחשת בתקופת [[מלחמת טרויה]]. הצי היווני ממתין ב[[אוליס]], אולם בהיעדר [[רוח]] הם אינם יכולים להפליג. מנהיג הצבא היווני [[אגממנון]] מתייעץ עם ה[[נביא]] [[
קלחאס מציע כי אגממנון יקריב את בתו הבכורה איפיגניה על מנת לפייס את האלה. אגממנון חושש שחייליו ימרדו בו, ועל כן שולח הודעה לאשתו, [[קליטמנסטרה]] המורה לה לשלוח את בתו למחנה הצבא בטענה ש[[אכילס]] רוצה להינשא לה.
שורה 19:
איפיגניה נלקחת למקדש ארטמיס כמסופר במחזה '''[[איפיגניה בטאוריס]]'''.
==ניתוח==
===חוסר הבהירות של המחזה===
המחזה "איפיגניה" בנוי באופן כזה שקשה לחלץ ממנו משמעות. הוא לא ברור באופן שבו הוא בנוי, איך הוא מסתיים, מי הן הדמויות. יש חילופי דעות בין הדמויות (אגממנון בוחר לרצוח ומתחרט, בסוף המחזה לקהל לא ברור אם איפיגניה מתה או לא. חוסר המשמעות של המחזה מנסה לרמוז על חוסר המשמעות של החיים בעולם.
===פרולוגוס===
הפרולוגוס, משמש כ[[אקספוזיציה]] למחזה. מפרט על נישואיי מנלאוס והלנה וכן על בואו של פאריס. קיימת גם רמיזה ל[[משפט פאריס (מיתולוגיה)|משפט פאריס]]. הנקודות הללו תהיינה המוקד של העימות בין האחים בהמשך.
בפרולוגס מתקיימת שיחה בין אגממנון למשרת הזקן. הקונפליקט המרכזי במחזה, האם לרצוח את איפיגניה, מוצג כבר בהתחלה כקונפליקט בין אגממנון לאחיו מנלאוס. ברקע המיתי של הסיפור זהו קונפליקט בין האדם לאלים. כל בחירה בידי אגממנון תוביל לקטסטרופה, לאכזבה את האלים (זאוס וארתמיס) או רציחת בתו. הבחירה הזו היא גורל רע שנפל על אגממנון ובכלל לא קשורה לו, מנלאוס הוא שהחליט לצאת עם המשלחת לטרויה. אגממנון מציג את עצמו כמי שחזר בו מההחלטה הראשונה להקריב את הבת שלו לכן הוא שולח איגרת שנייה לאשתו, שתבטל את האיגרת הראשונה. התנגדות זו של אגממנון שונה מכפי שמצוירת במחזה [[אגממנון (מחזה)|אגממנון]]. הוא טוען שלא רצה לעשות זאת אך מנלאוס שכנע אותו. חוסר העקביות בדמות של אגממנון ניכרת.
====מוטיב הטירוף (ate)====
המקהלה מספרת שאגממנון ברגע שהחליט, היה יכול לעשות את מעשיו, אבל המחזה מתמקד דווקא בחוסר היכולת להחליט. כאשר הזקן אומר לאגממנון שהוא העז לבצע מעשים מחרידים, אגמנון מעיד על עצמו כמי שיצא מדעתו ונפל אל טירוף (ate) שלאדם אין שליטה בו. הטירוף אצל [[אייסכילוס]] הוא טירוף ממנו לא ניתן לצאת, אצל אורפידס המצב הפוך, האדם יכול לצאת ממצב זה.
===שיר המקהלה ===
המקהלה מתמקדת בתיאור של מה שרואות עיניה, [[אפיסודה]] שאינה קשורה לקטע הקודם של העלילה. שוב זו דוגמה לחוסר העקביות של המחזה. ההנחה היא שאוריפדס במכוון עשה זאת מאחר ותיאורים שכאלה אופינים ל[[קומדיה]]. המהקלה מעלה את הערך היווני העמוק של אחראיות האדם בעולם, ללא עניין רב בכוונות שלו. המקהלה מתייחסת בדבריה ל[[חטיפת הלנה]] ולמשפט פאריס. הלנה הובטחה לפאריס בידי אפרודיטה, אך הוא נענש מאחר והלנה הייתה אישה נשואה. כלומר אפרודיטה היא זו שהניעה את פאריס לבצע [[היבריס]] אבל בסופו של דבר פאריס הוא זה שהחליט לממש את המתנה. פאריס היה קורבן לא פחות מהלנה. כל אלה שבה היה בוחר, הייתה מובילה לכך ששתים אחרות, היו כועסות אליו. במילים אחרות בני האדם הם קרבנות האלים אבל הם נשפטים על פי הקריטריונים האנושיים. בנוסף, המקהלה חושפת את הניגוד בין ציר האנכי למאזן, מצד אחד המקהלה מתפעלת מהצי היווני, שעומד לצאת ולנקום את נקמת הבעל הנבגד, אך מצד שני מתארת אותו כנמצא במצב של בטלה (מאחר והצי תקוע בגלל שאין רוח). הפיצול (בין אלים לאדם, בין בטלה למשימה למלחמה) תחזור לאורך כל המחזה. המחזה הוא דיס-הרמוני השואף לפירוק וחוסר התאמה.
===הויכוח בין אגממנון לבין מנלאוס===
הויכוח בשאלה הגדולה הזאת ("אלים מול בני אדם", "עולו של הכורח") מוריד את הדיון לרמות אישיות, מריבה בין אחים על רקע אישי. הוויכוח מדרדר לעקיצות הדדיות לגבי החולשות של כל אחד מהאחים. מנלאוס מאשים את אגממנון במחשבות עקומות או בוגדניות שמונעות מתאוות לשלטון, ומרגע המימוש שלהם הן הפכו להתנשאות. מנלאוס מדגיש שאגממנון רצה (לא היה חייב כפי שמופיע באייכלוס) לשחוט את בתו מרצונו כדי להחזיר לעצמו את מנהיגות האבודה.
אגממנון מצידו מאשים את מנלאוס בלשון ערמומית, בעל כושל, שמעוניין רק באשתו היפה. אגממנון גם מציין שהוא היחיד שיכול להנהיג את המשלחת, ואילו למנלאוס אין התכונות הדרושות לכך. הוא מוסיף שהוא לא מוכן לשחוט את בתו בשביל אישה כהלנה, מגדיר את ההחלטה לשחוט את איפיגניה כטעות, ואת ההחלטה המחודשת שלו כהתפכחות.
הדיון רווי ב'''מוטיב השיגעון''' שעולה שוב ושוב בוויכוח. בסוף הדיון טוען אגממנון שהאל הפך את מנלאוס לחולה שכן רק בעולם דתי נראה אב שמוכן להקריב את בתו בפעולה שפויה. לכן אגממנון מדגיש שהוא היה בטירוף אבל הוא כבר אינו.
בסוף הוויכוח, נראה שאגממנון ניצח מבחינה רטורית, ואין הצדקה לשחוט את הבת לטובת אשתו של האח. אבל אז מופיע השליח שמבשר את הגעת הבת והאם.
אגממנון בוכה, מרגיש שעולמו חרב עליו ושהוא לכוד בין [[המקרה והכורח|המקרה (Τύχη) לכורח (ατυχία)]]. הדימוי שהוא מתאר על הרצח העתידי של בתו מזעזע והוא מאשים את פאריס בכל הסיפור. אבל, בשלב הבא, יש הפכפכות והיפוך מוחלט בתפקידים. אגממנון מתכנן לרצוח את בתו, ולא ברור מדוע הוא שינה את דעתו. עוד פחות מזה ברור מדוע מנלאוס מחליט לאמץ את העמדה נגד שחיטת הבת. כבר בשלב זה נראה, את מה שראה [[אריסטו]] כמאפיינים הגרועים ביותר במחזה לדמויות, חוסר עקביות.
מנלאוס מצהיר שהוא עבר ממש מהפך, וטוען שהוא שינה את דעתו בשל הקרבה המשפחתית בין השניים, אבל הטיעון אינו משכנע, לפתע הבין שמדובר על בני משפחה? אגממנון מתחיל להביא נימוקים רציונליים מדוע אין ברירה אלא לשחוט את איפיגניה. שיח ראציונלי יכול לשכנע כאשר אנו מרגישים שהדמות היא דמות רציונלית, אבל במקרה הזה המעבר לשיח שכזה בא מיד לאחר השיח מעורר הרגשות של אגממנון ואין כל הסבר משכנע לשינוי זה.
===שיר מקהלה ===
השיר נחלק לשניים חלקים. חלקו הראשון דן באפרודיטה ובארוס. חלקו השני מתייחס לאירועים המתרחשים לעיני המקהלה הופעת קליטיימסטרה, איפיגניה ואורסטס.
החלק הראשון שדן באפרודיטה ובארוס נראה כלא קשור למה שקדם לו. המקהלה מדגישה שתי תכונות חשובות, חוש המידה (metria), וחכמה חיים (sophrosune). המקהלה מבקשת שבני האדם יקבלו את ארוס ואפרודיטה במידה ובשליטה. מצד שני, כולם יודעים כי ארוס ואפרודיטה הם חסרי מידה או שליטה.
גם כאן מופיע מוטיב הטירוף והכמיהה להשתחרר ממנו. חלק זה מסתיים בקשר של פאריס לארוס. המילה "מריבה" (eros) חוזרת פעמים בשיר ואחריה מופיעה המילה אריס, אלת המלחמה (eris). כך נוצר קשר בין ארוס לפאריס, לא רק באמצעות צליל אלא גם באמצעות התפקיד שמגלם פאריס כמי שחטא לארוס (הלנה) והוביל למלחמה (אריס).
החלק השני של השיר שוב נראה כלא קשור לחלקו הראשון. הוא מתחיל בתיאור "האושר הגדול של האלים", מה שמאוד אירוני לנוכח מצבם של העגום של האחים. האירוניה ממשיכה כי בעוד בני האדם דנים על האושר העכשווי של איפגניה (נישואים לאכילס), היא תובל לרצח שלה.
===פגישת אגממנון עם קליטיימנסטרה ואיפגניה===
האירוניה נמשכת בקטע שבו קליטיימסטרה ואיפיגניה פוגשות באגממנון ומתנהל דו שיח סביב "אושרה הצפוי" של איפיגניה העומדת לשאת את אכילס. סיום החלק הזה של המחזה הוא בוויכוח בין אגממנון וקליטיימנסטרה בנוגע לנישואי איפיגניה. אגממנון, המנסה להיפטר מקליטיימנסטרה, נכשל בכך ומבין שהרצח של ביתו לא יהא כה קל. מילותיו האחרונות שוב אינן קשורות כלל למה שנאמר קודם לכן: {{ציטוטון|על האדם החכם לטפח בבייתו אישה מצוינת וטובה, או לא לטפח}}. קליטיימנסטרה לא הוצגה עד עתה כאישה לא טובה, ומוקד הדיון הוא ממילא באיפיגניה. יש תחושה שמדובר באירועים מכריעים בעלי משמעות עמוקה הן מבחינת העולם (יוון וטרויה) והן מבחינת הנפשות הפועלות אך שוב אנו מוצאים דוגמאות של חוסר משמעות או אינפנטיליות או הפקר בדיון כה גורלי.
===שיר המקהלה הבא ===
שיר נבואה, המנבא את גורלה של טרויה לכן הוא פותח באזכור של קסנדרה הנביאה. קסנדרה מנבא אמיתות אך לצערה איש אינו מאמין לה. לכן זה בעיתי שהמקהלה מצטטת משהי שהיא לא אמינה שמעלה את בעיית האמון והספק במחזה. המקהלה מסיימת בסיפור הולדת הלנה מ[[אונס לדה]] בידי [[זאוס]] המחופש לברבור. גם מיתוס זה מוצג כדבר שניתן להטיל בו ספק. בתוך העולם של המחזה, המיתוס הוא בעצם היסטוריה קרובה, ולפיכך, במרבית המקרים נתפסת כאמת. אבל המקהלה, דמות בתוך המיתוס, מטילה ספק לגבי אמיתות האירועים ומתייחסת אליהם כאל סיפורים, כאל מיתוס (כלומר הטלת ספק בעולם הדתי). מצד שני, "ב[[הבאקכות]]", הטלת ספק מסוג כזה הובילה לגורל מר של כל הנפשות הפועלות. כאן, הטלת הספק היא נושאו של המחזה ותשוב שתופיע בו, בשאלה האם איפיגניה נרצחה או לא נרצחה.
===סוף המחזה ==
לאורך כל המחזה, עולה שאלת אמינות דבריהם של אנשים. לכן, כשהשליח מופיע, לא ברור אם הוא מדבר אמת, וקליטיימנסטרה עצמה לא בטוחה בכך. יש לפנינו עוד סיפור, כמו המיתוס על הברבור, שאי אפשר להכריע האם הוא אמת או לא. היחיד שראה היה החוזה, וכשהקהל הרים את ראשו, הם ראו משהו ש{{ציטוטון|כמעט ולא היה אפשר להאמין לו}}. השאלה האם איפיגניה ניצלה נשארת פתוחה.
מההתחלה ועד הסוף המחזה נבנה עולם של אי ודאות, חוסר יכולת להכריע והיעדר מורגש של "מוקד אמינות" שניתן להישען עליו. עולם שבו אין אלים (ויש רק סיפורים), הוא עולם חסר משמעות. בניגוד למחזות רבים אחרים, אין נוכחות של אלים במחזה, ואנו נשארים עם חוסר הודאות ועם חוסר המשמעות בסיומו. המחזה עצמו מסתיים בחוסר הוודאות, האם יש אלים או לא?
==השפעות תרבותיות==
שורה 26 ⟵ 74:
ה[[מלחין]] [[כריסטוף ויליבלד גלוק]] כתב על פי המחזה [[אופרה]] בשם "איפיגניה באוליס", שהצגת הבכורה שלה התקיימה ב[[פריז]] ב-19 באפריל 1774.
==השוואה לסיפורי ה[[תנ"ך]]==
שורה 40 ⟵ 86:
המחזה תורגם מיוונית בידי [[שמעון בוזגלו]], בהוצאת אבן חושן, 2009.
==הצגות==
| |||