אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העבודה הסתיימה בפברואר |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: מוזיק |
||
שורה 3:
[[תמונה:1875 Carmen poster.jpg|ממוזער|שמאל|250px|כרזה משנת 1875 ל"כרמן" של [[ז'ורז' ביזה|ביזה]]]]
לעומת הפקות מיובאות של [[אופרה איטלקית]], יצר האיטלקי [[ז'אן-בטיסט לולי]] מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך [[לואי ה-14]]. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי [[אקדמיה למוזיקה]] ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם ה[[ליברית]]ן שלו [[פיליפ קינו]], את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת [[מחול]] וכתיבה [[מקהלה|כוראלית]]. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב ל[[רצ'יטטיב]] עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה ה[[צרפתית]].{{הערה|ג'ון סטנלי,"
ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] היה ז'אן פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות ב[[סוגה מוזיקלית|סוגות]] אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן ב[[תזמור]] עשיר ובהעזה [[הרמוניה|הרמונית]]. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של [[ראסין]], נכתבה בשיתוף פעולה עם ה[[סופר]] ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ה[[הרמוניה]] הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי.{{הערה|סטנלי, "
בשנת 1803 הגיע ל[[פריז]] [[מלחין]] [[איטליה|איטלקי]] בשם [[גספרה ספונטיני]], שניסה לחקות את סגנון האופרות של גלוק. האופרה שלו "הווסטלות" זכתה להכרה ולהוקרה כיצירת מופת בארצות [[אירופה]]. השילוב של הדר צבאי ומוזיקה הרואית עם דרמה אנושית של תשוקה אסורה שבה את לב הקהל. הייתה זו הופעתה הראשונה של ה[[גראנד אופרה]] הצרפתית.{{הערה|ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "
בשנות ה-20 של [[המאה ה-19]] פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "סמירמיס" שלו, שנכתבה לו[[ונציה]] לפי [[מחזה]] של [[וולטר]], יחד עם "[[וילהלם טל (אופרה)|וילהלם טל]]", הצטרפו לסוגה החדשה של הגראנד אופרה שראשיתה בו"וסטלות" של ספונטיני. התומך הנלהב ביותר של סוגה זו היה ג'אקומו מאיירבר. גם האופרה הקומית, הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי [[פרנסואה-אדריאן בואלדייה]], [[דניאל אובר]] ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. [[יצירת מופת|יצירת המופת]] ה[[שירה אפית|אפית]] של ברליוז, "[[הטרויאנים]]", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.
שורה 18:
==ז'אן-בטיסט לולי==
[[ז'אן-בטיסט לולי]], בן [[פירנצה]], היה המוזיקאי החביב על [[לואי ה-14]], עוד לפני שהלה קיבל את מלוא סמכויות המלוכה בשנת 1661 וגמר אומר לעצב מחדש את התרבות הצרפתית כראות עיניו. לולי הצטיין בחוש בריא לקלוע לטעם אדונו בפרט ולטעמו של הקהל הצרפתי בכלל. בתקופה זו כבר חיבר מוזיקה לאירועי חצר מרהיבים בפזרנותם כמו גם ל[[תיאטרון]] - בעיקר בלטים ששובצו בקומדיות של [[מולייר]]. אך מולייר ולולי נקלעו למריבה קשה והמלחין מצא לו שותף חדש, נוח יותר, בשם פיליפ קינו, שכתב את ה[[ליברית|ליבריות]] לכל האופרות של לולי (פרט לשתיים). ב-[[27 באפריל]] [[1673]] הועלתה בפריז "קדמוס והרמיונה" מאת לולי, שמקובל לראותה כאופרה הצרפתית הראשונה. יצירה זו מסמנת מעבר לסוגה חדשה, שיוצריה (לולי וקינו) הכתירו בשם "טרגדיה במוזיקה" (או "טרגדיה לירית"), והותאמה במיוחד לטעם הצרפתי. קינו מצא פתרון טוב לבעיית ה[[רצ'יטאטיב]], בכך פישט והידק את העלילה וסילק מתוכה אםיזודות מיותרות כדי לא לאבד את עניין הקהל. לשונו התמציתית התקבלה בברכה, והוא הוכיח כישרון רב בהתאמת הלברית למוזיקה.{{הערה|ז'רום דה לה גורס, "ז'אן באטיסט-לולי", [[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}} לולי המשיך להוציא תחת ידיו טרגדיות מוזיקליות בקצב של אחת לשנה לפחות עד מותו בשנת [[1687]], ויצירות אלה היו תשתית איתנה למסורת האופראית הלאומית של צרפת במשך קרוב למאה שנים.{{הערה|ג'ון סטנלי, "
כפי שנרמז בשמה, ה"טרגדיה במוזיקה" עוצבה במתכונת ה[[טרגדיה]] הצרפתית הקלאסית של [[פייר קורניי|קורניי]] ו[[ראסין]]. לולי וקינו החליפו את עלילות ה[[בארוק]] המסובכות והמבלבלות החביבות על האיטלקים במבנה בן חמש מערכות, בהיר ומובן הרבה יותר. כל אחת מהמערכות הייתה בנויה בדרך כלל במתכונת קבועה, המתחילה באריה (בה מביעה אחת הדמויות הראשיות את רגשותיה הפנימיים),ממשיכה ב[[רצ'יטטיב]] משולב באריות קצרות (petits airs) לקידום העלילה, ומסתיימת ב[[דיברטימנטו]] (divertissement), המאפיין המרשים ביותר של אופרת הבארוק הצרפתית, שאיפשר למלחין לספק את דרישת הקהל ל[[מחול]]ות, ל[[מקהלה|מקהלות]] ענק ולחזיונות ראווה מרהיבי עין. גם הרצ'יטטיב הותאם למקצבים הייחודיים של השפה הצרפתית ולא פעם יוחדו לו שבחי הביקורת בנפרד משאר היצירה. דוגמה לרצ'יטטיב מעין זה מופיעה במערכה השנייה של "ארמידה"{{הערה|"לולי", גרוב}}.
שורה 27:
בשלב זה הייתה כבר האופרה הצרפתית מבוססת בבירור כסוגה נבדלת. אף כי הושפעה ממודלים איטלקיים, התפתחה ה"טרגדיה במוזיקה" בהדרגה בכיוונים שונים מן הצורה השלטת באיטליה, "אופרה סריה". הקהל הצרפתי לא סבל את [[זמר|זמרי]] ה[[קסטרטו]] (ה[[סריס]]ים), שהיו פופולריים כל כך בשאר [[אירופה]], והעדיף שאת תפקידי הגיבורים ישירו זמרי [[קונטרה טנור]], קול גברי גבוה במיוחד. באופרה נוסח לולי עמדו [[רצ'יטטיב]]ים [[דרמה|דרמטיים]] ביסוד היצירה, ואילו באיטליה הצטמק הרצ'יטטיב לגורם שטחי, שכונה "סֶקוֹ" (יבש), שבוצע כמו כדי לצאת ידי חובה, והכלי היחיד שליווה בו את קולות הזמרים היה ה[[באסו קונטינואו|קונטינואו]]. יתר על כן, המקהלות והמחולות (שהיו סימן היכר מובהק של היצירות הצרפתיות) מילאו ב"אופרה סריה" תפקיד זעום או אפסי. במשך כל המאה הבאה נשמעו בשיח המוזיקלי טיעונים רבים ליתרונות האופרה הצרפתית מכאן והאיטלקית מכאן, עד שהגיע כריסטוף ויליבלד גלוק ל[[פריז]] ומיזג ביעילות את שתי המסורת לסינתזה חדשה.
לא רק כשרונותיו המוזיקליים של לולי עמדו לזכותו כשבא להבטיח את עליונותו כמלחין האופרה הצרפתי הראשון במעלה. למעשה, הוא השתמש בידידותו עם לואי ה-14 כדי ליצור מה שניתן להגדיר רק כ[[מונופול]] על ביצועים פומביים של מוזיקה בימתית. רק אחרי מותו של לולי יכלו מלחיני אופרה נוספים להגיח מתוך הצל שהטיל. הראוי ביותר לציון ביניהם היה [[מארק אנטואן שרפנטייה]], שהטרגדיה היחידה שלו, "מדיאה" הועלתה בפריז ב-1693 וזכתה לקבלת פנים מעורבת. חסידי לולי ראו במגינת לב את היסודות האיטלקיים באופרה של שרפנטייה, בייחוד ה[[הרמוניה]] העשירה וה[[דיסוננס|דיסוננטית]] שלמד ב[[רומא]] ממורו [[ג'אקומו קריסימי]]. אף על פי כן זוכה "מדיאה" עד היום לתהילה כ"יצירה שיש הרואים בה את האופרה הצרפתית המעולה ביותר במאה ה-17".{{הערה|ג'ון סטנלי, "
מלחינים נוספים ניסו את כוחם ב"טרגדיה במוזיקה" בשנים שלאחר מות לולי, ביניהם [[מרן מארה]] ("אלסיון", 1703), דטושה ("טלמכוס", 1714) ו[[אנדרה קאמפרה]] ("טנקרד", 1702; "[[אידומניאו]]", 1712). קאמפרה גם המציא סוגה חדשה, קלה יותר: ה"אופרה-בלט". כפי שמשתמע מן השם, אופרה-בלט הכילה עוד יותר מוזיקת מחולות מאשר הטרגדיה במוזיקה. גם הנושאים היו בדרך כלל רחוקים משגב ורוממות; העלילות לא נלקחו בהכרח מן ה[[מיתולוגיה יוונית|מיתולוגיה היוונית]] ואפשר היה למצוא בהן אפילו יסודות קומיים, שלולי השמיט מן הטרגדיות שלו אחרי "תזיאוס" (1675). האופרה-בלט הכילה פרולוג ואחריו כמה מערכות העומדות בפני עצמן (שנודעו גם בשם entrées), מקובצות במקרים רבים סביב נושא מוזיקלי יחיד. המערכות הנפרדות ניתנו גם לביצוע עצמאי, ואז נקראו בשם actes de ballet. היצירה הראשונה של קאמפרה בצורה זו,"אירופה מאוהבת" (L'Europe galante) משנת 1697 היא דוגמה טובה לסוגה זו. כל אחת מארבע המערכות באופרה מתרחשת בארץ אירופאית שונה ([[צרפת]], [[ספרד]], [[איטליה]] ו[[טורקיה]]) ומופיעות בה דמויות רגילות מן המעמד הבינוני. הסוגה הצטיינה גם בגמישות רבה, שאפשרה התנסות בגרסאות שונות לאורך זמן. אופרה-בלט המשיכה להיות צורה פופולרית מאוד עד תום תקופת ה[[בארוק]].{{הערה|ג'יימס אנתוני, "אופרה-בלט" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}
שורה 47:
גרטרי מיזג בהצלחה את המלודיה האיטלקית העשירה בטקסט צרפתי, שהותאם לה בתשומת לב. הוא היה מלחין רב-פנים, שהרחיב את גבולות האופרה קומיק למגוון רחב של נושאים, מן האגדה המזרחית Zémire et Azor משנת 1772 עד ל[[סאטירה]] המוזיקלית Le jugement de Midas (שיפוטו של מידאס) משנת 1778 וה[[פארסה]] המשפחתית L'amant jaloux ("המאהב הקנאי", גם היא מ-1778). יצירתו המפורסמת ביותר הייתה [[אופרת מילוט|אופרת המילוט]] ההיסטורית שלו, "ריצ'רד לב הארי" (1784), שזכתה לפופולריות בינלאומית כשהגיעה ל[[לונדון]] ב-1786 ול[[בוסטון]] ב-1797.
[[דניאל אובר]] כתב את "הרועה בעלת הטירה" (1820) ו"אמה" (1821) בצורת אופרה קומיק. אופרות אלה הביאו ליצירת קשרי עבודה וידידות בינו לבין הלבריתן [[אז'ן סקריב]], שנמשכו 40 שנה.{{הערה|ג'ון סטנלי, "
==גלוק בפריז==
בשנות ה-60' של המאה ה-18, בעוד האופרה קומיק משגשגת, דשדשה האופרה הצרפתית הרצינית במי אפסיים משמימים. ראמו מת ב-1764 וה"טרגדיה במוזיקה" האחרונה הגדולה שלו, Les Boréades לא הגיעה כלל לידי ביצוע. דומה היה שאף מלחין צרפתי איננו מוכשר לתפוס את מקומו. הפתרון היה לייבא דמות מובילה מחוץ לגבולות צרפת. המלחין ה[[גרמני]] [[כריסטוף ויליבלד גלוק]] התפרסם כבר ברפורמות שעשה באופרה האיטלקית - החלפת [[אופרה סריה]] המסורתית בסגנון דרמטי וישיר הרבה יותר של תיאטרון מוזיקלי, החל מ"אורפיאו ואאורידיצ'ה" (1762).{{הערה|1=ג'ון סטנלי, "
ב-[[2 באוגוסט]] [[1774]] עלתה על בימות פריז "אורפיאו ואורידיצ'ה" בגרסה צרפתית, כשהתפקיד הראשי מועבר מקאסטראטו לקונטרה-טנור בהתאם להעדפה הצרפתית (מאז ימי לולי) לקולות טנור גבוהים. הקהל הפריזאי קיבל הפעם ביתר אהדה את היצירה של גלוק. בהמשך כתב גלוק גרסה מעובדת לצרפתית ל"אלצ'סטה" וחיבר את האופרות החדשות "ארמידה" (1777), "איפיגניה בטאוריס" (1779) ו"אקו ונרקיס". אחרי כישלון האופרה האחרונה מתוכן, עזב גלוק את פריז ופרש מן ההלחנה; אך בפרישתו הותיר אחריו שובל של השפעה על המוזיקה הצרפתית ומספר מלחינים לא-צרפתים אחרים באו בעקבותיו לפריז, ביניהם [[אנטוניו סליירי]] ("הדאנאים", 1784) וסאקיני (אדיפוס בקולון, 1786).{{הערה|ברוס אלאן בראון וג'וליאן ראשטון, "כריסטוף ויליבלד גלוק" 6 ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}
שורה 71:
==ברליוז==
בעוד שהפופולריות של מאיירבר דועכת בימינו, מניותיו של מלחין צרפתי אחר בן תקופתו נמצאות בעלייה תלולה בעשורים האחרונים. ואולם, האופרות של [[הקטור ברליוז]] נחלו כישלון בשעתן. ברליוז היה תערובת יחידה במינה של מודרניסט חדשן מצד אחד ושמרן, המחזיר פניו לאחור, מצד שני. טעמו באופרה התגבש בשנות ה-20' של [[המאה ה-19]], כשיצירותיו של גלוק וממשיכי דרכו סולקו הצידה לטובת בל קאנטו נוסח רוסיני. אף כי ברליוז התפעל בצרות עין מאי-אילו יצירות של רוסיני, הוא סלד ממה שנראה בעיניו כהשפעות הראוותניות של הסגנון האיטלקי ונכסף להשיב את האופרה לאמת הדרמטית של גלוק. ברליוז היה גם רומנטיקן מושבע, נחוש בדעתו למצוא דרכים חדשות של ביטוי מוזיקלי. יצירתו הראשונה והיחידה לאופרה של פריז, "בנוונוטו צ'ליני" (1838) נחלה כישלון צורב. הקהל לא הצליח להבין את מקוריותה של האופרה והנגנים טענו, שאי אפשר לנגן את מקצביה הלא-קונבנציונליים. כעבור עשרים שנה, החל ברליוז לכתוב את יצירת המופת האופראית שלו, "הטרויאנים", לא לקהל של ימיו אלא לו עצמו. "הטרויאנים" נועדה להיות שיאה של המסורת הצרפתית הקלאסית של גלוק וספונטיני. כפי שאפשר היה לצפות, היא לא הגיעה לכלל ביצוע בימתי, מכל מקום, לא בצורתה המלאה, בת ארבע השעות. לכך יהיה עליה להמתין עד למחצית השנייה של [[המאה ה-20]], בהתאמה מלאה לנבואת המלחין, "לו רק יכולתי לחיות עד גיל מאה ארבעים, אין ספק שחיי היו נעשים מעניינים." האופרה השלישית והאחרונה של ברליוז, ה[[קומדיה]] ה[[ויליאם שקספיר|שקספירית]] "ביאטריס ובנדיקט" (1862), נכתבה ל[[תיאטרון]] ב[[גרמניה]], שם גילה הקהל הערכה רבה פי כמה לחדשנות מוזיקלית.{{הערה|ג'ון סטנלי, "
==שלהי המאה ה-19==
| |||