הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

מקור הכלל הוא באמרה הלטינית העתיקה Res Ipsa Loquitur, כשהשימוש בביטוי נעשה במשפט האנגלי כבר במאה ה-17 בהקשרים שונים, אולם החל להיות מוזכר בתחום דיני הנזיקין במסגרת תביעות רשלנות רק במהלך המאה ה-19.

 

בתחילה יושם העיקרון בעיקר בתאונות בין רכבות וללא שימוש מפורש במימרה הלטינית, כשהפעם הראשונה בה הוזכרו המילים Res Ipsa Loquitur הייתה בשנת 1863 בפרשת '''Byrne v. Boadle''', בה דובר על תובע שבזמן שצעד ברחוב נפגע בכתף משק קמח שנפל עליו מחלון מחסן הסחורות של הנתבע. התובע לא ידע להסביר כיצד אירעה התאונה ולא היו לו הוכחות שיראו על רשלנות הנתבע, ולכן הפסיד בערכאה הראשונה. בערעור שהוגש קיבל השופט Pollock את התביעה, ובאמרת אגב שכוונה לטענת פרקליט הנתבע על כך שבעצם אין כלל הוכחות שמרשו התרשל, השיב השופט שקיימים מקרים עליהם ניתן להגיד Res Ipsa Loquitur ואז תקום הנחה של התרשלות, והמקרה הנידון נכלל בקבוצה זו. נימוקיו היו ששק אינו יכול ליפול בסיטואציה שכזו בכוחות עצמו ללא רשלנות של מישהו, ומאחר שהשק שנפל היה בשליטתם של משרתים שהיו תחת פיקוחו של הנתבע, האחריות תוטל עליו.

שנתיים מאוחר יותר בתיק בו נידון מקרה דומה של נפילת שק על אדם במקום שבבעלות הנתבעים, קיבל הביטוי הגדרה ממצה יותר, וכלשון השופט Erle שישב בדין: כשהוכח שהנכס הוא בשליטת הנתבע, וכשהתאונה היא מסוג המקרים שלא היו מתרחשים אם הבעלים היו משתמשים בנכס כראוי, הדבר מספק ראיה הגיונית לכך שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות.