|
==רקע היסטורי==
בניגוד למרבית התפיסות [[אסטרטגיה צבאית|האסטרטגיות]] ו[[טקטיקה|הטקטיות]] שרווחו לפניה, הפכה [[מלחמת העולם הראשונה|מלחמת העולם הראשונה]] תוך זמן קצר לקיפאון עקוב מדם. הבעיה הטקטית הייתה ברורה: [[מכונת ירייה|מכונות היריה]] החדשות, בשילוב עם שוחות ונשקי [[ארטילריה]] רבים, הפכו את שטח הלחימה לכזה שלא מאפשר התקפה. כל ניסיון לתקוף חייב הסתערות חזיתית של [[חיל רגלים]]. הסתערויות אלה דרך מאות מטרים של שטח הפקר [[מוקש|ממוקש]] ומגודר הפכו את חיל הרגלים למטרה קלה ל[[מקלע|מקלעי]] האויב, וכל הסתערות נסתיימה במרחץ דמים.
בעוד הגנרלים מתייאשים ופונים למעין [[מלחמת התשה]], ממציאים ותאורטיקנים בעורף ניסו למצוא פתרון טכנולוגי-טקטי לבעיה. הבריטים היו הראשונים להגיע למסקנה שהפתרון הוא בכלי רכב משוריין, בעל [[מנוע בעירה פנימית]], שחימושו יאפשר לו להשמיד את עמדות המקלעים, ויוכל לפרוץ דרך בין גדרות התיל ולחצות את החפירות. בנוסף לכך, הסיקו המדענים שעל מנת לעשות זאת הרכב יצטרך להיות [[מזקו"ם|זחלי]], שכן בשטח ההפקר היו בורות ומכתשים כתוצאה מהכתישה הארטילרית - מה עוד שרכב גלגלי אינו יכול לחצות חפירות.
באוקטובר 1914 ,העלה סגן-אלוף [[ארנסט סווינטון]] העלה הצעה בנוסח זה בכתב, ושלח אותה למזכיר וועדתועדת ההגנה מוריס האנקי, שהעבירה לפיקוד העליון הבריטי, שם היא נדחתה, וכן ל[[וינסטון צ'רצ'יל]], שהיה אז שר הימיה. צ'רצ'יל שראה מכוניות משוריינות בפעולה (אשר שימשו את האגף האווירי של הצי הבריטי, למטרות חילוץ טייסים מופלים וסיור) ראה את ההצעה בעין יפה, ושיכנע את משרד ההגנה הבריטי לשקול מחדש את ההצעה. כתוצאה מכך ומניסויים שנערכו עם טרקטורים זחליים (של חברת [[הולט-קאטרפילר]]), הוקמה ועדה שנקראה "ועדת ספינות היבשה". הוועדה הביאה בסופו של דבר, לאחר כמה נסיונותניסיונות כושלים לייצורו של רכב המסוגל לעמוד בדרישות, הצליחלהצלחתו של צוות תכנון לייצר את הטנק הראשון, הידוע כ"[[טריטון ווילסון]]", על שם צמד המתכננים. דגם משופר יותר אשר יוצר מאוחר יותר היווה למעשה את הבסיס ל"טנק סימן 1".{{הערה|1=השם ניתן על מנת לטעת בגרמנים את המחשבה שמדובר במכלי מים (Water Tanks) ניידים}}.
==סימן 1==
|
