הבדלים בין גרסאות בדף "מלחמה בדיני הנזיקין"

(←‏נתונים אמפיריים: קישורים פנימיים, הגהה)
<nowiki/>
===המסגרת החקיקתית===
אחריות המדינה בגין פעולות מלחמה נדונה בחוק הנזיקים האזרחיים. הסייגים לאחריות המדינה מנוסחים באופן מוחלט: "אין המדינה אחראית". ניסוח זה שלא מדובר בהגנה מפני תביעת נזיקין, אלא קובע חסינות מפני אחריות בנזיקין. סעיף 5 לחוק מורה כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". הכוונה היא שהמדינהשבמישור אינההמשפט אחראיתהפרטי עלהמדינה מעשיאינה מלחמהאחראית במשפטלנזקין הפרטי;שנגרמו אלה ידונו ב"משפטיבמעשי מלחמה",. בהםנזקין המדינותאלו מגיעותידונו להסדריםבין ביניהןמדינות ואיןבמסגרת דריסת[[משפט רגלבינלאומי למשפטפומבי|המשפט הפרטיהבינלאומי הפומבי]]. ההיגיון העומד מאחורי סייג זה הוא שבעיתות מלחמה החוקים משתניםוחירום ואיאי אפשר להשתמש עוד בכללי האחריות הרגילים של דיני הנזיקין. הצדקה נוספת לחריג היא כלכלית ובבסיסה עומד הרעיון שבמלחמה על כל צד לשאת בנזקיו. מכיוון שמטרת הצדדים הנלחמים במלחמה היא, בין השאר, לגרום נזקים לצד השני, הטלת חובת פיצוי על הנזקים שנגרמו אינה מתיישבת עם מושג המלחמה. לכן כל צד צריך לשאת בנזקיו.
אחריות המדינה בגין פעולות מלחמה נדונה בחוק הנזיקים האזרחיים, שכולל 11 סעיפים. הסעיף הראשון מגדיר מושגים. סעיף 2 קובע את הכלל לפיו המדינה אחראית בנזיקין ככל גוף מאוגד. הסעיפים שלאחריו מגדירים חריגים לכלל זה. בניסוח החריגים השתמש המחוקק במילים: "אין המדינה אחראית". תביעת נזיקין מבוססת על אחריות משפטית של הנתבע למעשה שבגינו מוגשת התביעה. "אין המדינה אחראית" משמע חסינות מפני תביעה בנזיקין.
 
בשל מצבה הביטחוני של ישראל, התעוררה תדיר השאלה מהי "פעולה מלחמתית". בשורה של פסקי דין בית המשפט העליון פירש את המושג בצמצום וקבע שלא נדרשת הכרזת מלחמה, אך יש וקבע שלא נדרשת הכרזת מלחמה, אך יש להראות שמטרת הפעולה שגרמה לנזק הייתה מלחמתית ושלא מדובר בפעולה שגרתית.
סעיף 5 לחוק מורה כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". הכוונה היא שהמדינה אינה אחראית על מעשי מלחמה במשפט הפרטי; אלה ידונו ב"משפטי מלחמה", בהם המדינות מגיעות להסדרים ביניהן ואין דריסת רגל למשפט הפרטי. ההיגיון העומד מאחורי סייג זה הוא שבעיתות מלחמה החוקים משתנים ואי אפשר להשתמש עוד בכללי האחריות הרגילים של דיני הנזיקין. הצדקה נוספת לחריג היא כלכלית ובבסיסה עומד הרעיון שבמלחמה על כל צד לשאת בנזקיו. מכיוון שמטרת הצדדים הנלחמים במלחמה היא, בין השאר, לגרום נזקים לצד השני, הטלת חובת פיצוי על הנזקים שנגרמו אינה מתיישבת עם מושג המלחמה. לכן כל צד צריך לשאת בנזקיו.
 
בשנת 2002 חוק הנזיקים האזרחיים, במטרה להרחיב היקף הסייג לאחריות המדינה לפי סעיף 5. במסגרת התיקון הוגדר המונח "פעולה מלחמתית" - "...לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". בנוסף להגדרה זו, נחקק סעיף 5א לחוק, אשר נועד אף הוא לצמצם את אחריות המדינה לנזקים שאירעו בשל אירועים מלחמתיים-ביטחוניים. בין ההגבלות החדשות שנקבעו בסעיף 5א, צמצמה המדינה את פרק הזמן שעומד לרשותם של תובעים פלסטינים וקבעה שעליהם להגיש תביעה בכתב תוך 60 יום ממועד התרחשות האירוע הנזיקי. הסעיף קובע כי לבית המשפט סמכות לקבוע כי הגבלה זו לא תחול במקרים מיוחדים. הגבלה נוספת של עילת התביעה היא קביעת תקופת [[התיישנות]] של שנתיים בלבד. בנוסף, נשללה תחולתם של [[סעיפים 38-40 לפקודת הנזיקין]], אשר מאשפרים לתובע להעביר את [[נטל הראיה]] אל הנתבע.
כאמור, בשל הפעילויות המיוחדות בהן הייתה מעורבת ישראל, התעוררה תדיר השאלה מהי "פעולה מלחמתית" לעניין סעיף 5. בשורה של פסקי דין בית המשפט העליון פירש את המושג בצמצום. אמנם כדי לסווג פעולה כפעולה מלחמתית לא נדרשת הכרזה רשמית על מצב מלחמה. אולם יש להראות שהמטרה של הפעולה חריגה לפעולות הרגילות של הצבא במקום ובאופי הפעילות. בית המשפט בדק בכל מקרה שהגיע לפניו את מידת ההפתעה לכוחות, מידת הסכנה שנשקפה לחיי החיילים ועוצמת הכוח הצבאי שהופעל נגד התובעים. פעמים רבות התוצאה הייתה שהפעולה לא הוכרה כפעולה מלחמתית ועל המדינה הוטלה חובה לפצות את הנפגעים.
 
הרציונאל שהוביל להגבלת יכולת התביעה של הפלסטינים, הוא הרצון להגביר את יכולת המדינה להתגונן מפני התביעות ולהקנות לזרועות הביטחון חופש פעולה מבצעי. נשואיהנתבעים התביעההפוטנציאליים בתביעות מסוג זה הם לרוב חיילים בשירות סדיר, שמשרתים בצבא לתקופת זמן מוגבלת. מכאן, שהקושי הראייתי המוטל על המדינה הוא עצום. חייל, לאחר שחרורו יכול להיות בכל מקום בעולם וקשה מאוד לאתרו כדי שיוכל לספר את עובדות המקרה לאשורן. בנוסף, לא בטוח שהחייל, שעסק באין ספור פעולות לאורך שירותו הצבאי, יזכור את עובדות המקרה הספציפי. לכן,הדבר המדינהיוצר אינהקושי מונעתראייתי כלילעבור תביעותהמדינה אלו,להתגונן אבלמפני מגבילהתביעות את פרק הזמן שבו הן יכולות להתרחש לפרק זמן סביר. זמן בו הראיות יהיו עדיין נגישות למדינה על מנת שתוכל לברר את העובדות ולהתגונן מפני התביעהאלו.
בשנת 2002 תוקן חוק אחריות המדינה. במטרה לרסן את בית המשפט המחוקק הגדיר מפורשות את המושג "פעולה מלחמתית" - "...לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". הכנסת קיוותה שבית המשפט לא יחייב עוד את המדינה על פגיעות באזרחים פלסטינים בתואנה שלא דובר בפעולה מלחמתית. במקביל לתיקון זה, נחקק סעיף 5א. בו נוספו מספר תיקונים, שמטרתם להפחית את מספר התביעות שלהן תהיה חשופה המדינה כתוצאה מפעולות מלחמתיות ולהגדיל את יכולת המדינה להתגונן נגדן. הסעיפים מדברים על "תובענה נגד המדינה....בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל" ואזור מוגדר כ"כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה".
על אף ההגבלותתיקון שנוספו בסעיף 5אהחוק, ביתבתי המשפט לא שינהשינו את דרכוהכלל בצורה משמעותית. המחוקק השאירלא הסיר בתיקוןמלשון לחוקחהוק את המושגהמונח "לחימה", מה שהקל על ביתובתי המשפט להמשיךהמשיך ולבדוק בכל מקרה לגופו האם אכן מדובר בפעולה מלחמתית - המקנה חסינות - או שמא מדובר בפעולת שיטור רגילהשגרתית - במקרהוביטחון זה,שוטף. כאמור,גם המדינהבנוסחו לאהחדש תהנה מחסינות. בנוסף,של החוק, גםקיימת בנוסחודרישה החדש, המשיךשהפעולה לדרושתבוצע ב"נסיבות של סיכון לחיים או לגוף". עוד פתח לפרשנות שיפוטית, שאפשרעל לשופטיםמנת לבדוקלהעניק בכללמדינה מקרהפטור לגופומאחריות האם מדובר במצב, המצדיק חסינותנזיקית.
 
בשנת 2005, הוסיףתוקן המחוקקחוק תיקוניםפעם לחוקנוספת. בתיקון זה נקבע שנתיןכי [[נתין]] של [[מדינת אויב]], או פעיל [[ארגון טרור|בארגון מחבלים]]] או מי שפעל כשליח של נתין מדינת אויב או חבר בארגון מחבליםשלהם אינו יכולזכאי להגיש תביעה נגד המדינה. החריגים לכלל זה מצוינים בתוספת הראשונה לחוק וכוללים רק אסירים שנתונים במשמרת המדינה, זאת בתנאי שלאחר שחרורושחרורם מהמשמרת לא חזר העצירחזרו לפעילות בארגון טרור.
בין ההגבלות החדשות, שנקבעו בסעיף 5א, צמצמה המדינה את טווח התביעה של התובעים הפלסטינים בקובעה שעליהם להגיש תביעה בכתב תוך 60 יום מהתרחשות האירוע בלבד. במידה והניזוק אינו יכול להתלונן בשל סיבות שאינן בשליטתו, עוצר לדוגמה עוצר, עליו להתלונן תוך 30 יום מהזמן בו נפסקה הסיבה שמנעה ממנו מלהתלונן,שחרור העוצר בדוגמה. בנוסף, המחוקק השאיר בידי בית המשפט את האפשרות לקבוע על מקרים נקודתיים שהגבלה זו אינה חלה עליהם.
 
הגבלה נוספת על יכולת התביעה היא קביעת תקופת [[התיישנות]] של שנתיים בלבד לתביעות במקרים הנ"ל. עוד הגבלה היא שלילת התחולה של [[סעיפים 38-40 לפקודת הנזיקין]]. קרי, התובעים הפלסטינים אינם יכולים להפוך את [[נטל הראיה]] בתביעות אלו על ידי טענה של [[דבר מסוכן]] או [[הדבר מעיד על עצמו]].
 
הרציונאל שהוביל להגבלת יכולת התביעה של הפלסטינים, הוא הרצון להגביר את יכולת המדינה להתגונן מפני התביעות. נשואי התביעה בתביעות מסוג זה הם לרוב חיילים בשירות סדיר, שמשרתים בצבא לתקופת זמן מוגבלת. מכאן, שהקושי הראייתי המוטל על המדינה הוא עצום. חייל, לאחר שחרורו יכול להיות בכל מקום בעולם וקשה מאוד לאתרו כדי שיוכל לספר את עובדות המקרה לאשורן. בנוסף, לא בטוח שהחייל, שעסק באין ספור פעולות לאורך שירותו הצבאי, יזכור את המקרה הספציפי. לכן, המדינה אינה מונעת כליל תביעות אלו, אבל מגבילה את פרק הזמן שבו הן יכולות להתרחש לפרק זמן סביר. זמן בו הראיות יהיו עדיין נגישות למדינה על מנת שתוכל לברר את העובדות ולהתגונן מפני התביעה.
 
על אף ההגבלות שנוספו בסעיף 5א בית המשפט לא שינה את דרכו בצורה משמעותית. המחוקק השאיר בתיקון לחוק את המושג "לחימה" מה שהקל על בית המשפט להמשיך ולבדוק בכל מקרה לגופו האם אכן מדובר בפעולה מלחמתית - המקנה חסינות - או שמא מדובר בפעולת שיטור רגילה - במקרה זה, כאמור, המדינה לא תהנה מחסינות. בנוסף, החוק, גם בנוסחו החדש, המשיך לדרוש "נסיבות של סיכון לחיים או לגוף". עוד פתח לפרשנות שיפוטית, שאפשר לשופטים לבדוק בכל מקרה לגופו האם מדובר במצב, המצדיק חסינות.
 
בשנת 2005, הוסיף המחוקק תיקונים לחוק. נקבע שנתין של [[מדינת אויב]], או פעיל בארגון מחבלים או מי שפעל כשליח של נתין מדינת אויב או חבר בארגון מחבלים אינו יכול להגיש תביעה נגד המדינה. החריגים לכלל זה מצוינים בתוספת הראשונה לחוק וכוללים רק אסירים שנתונים במשמרת המדינה, זאת בתנאי שלאחר שחרורו מהמשמרת לא חזר העציר לפעילות בארגון טרור.
 
בנוסף נקבע שאין המדינה אחראית לנזק באזור עימות. החוקים החדשים נותנים למדינה חסינות מלאה, מלבד החריגים המצוינים בתוספת השנייה. סעיף זה חל רק במקרים בהם הכריז שר הביטחון על האזור כאזור עימות ובכפוף לחריגים: א. שליח המדינה, שכנגדו הוגשה התביעה, הורשע בפסק דין סופי במשפט פלילי. ב. אין המדינה משוחררת מאחריות כלפי עצירים או אסירים, בתנאי שלא הצטרפו לארגון טרור לאחר שחרורם. ג. החלטות המנהל האזרחי (הפקעת קרקעות, אשרות בנייה וכו'..) ד. תאונות דרכים.