הבדלים בין גרסאות בדף "מלחמה בדיני הנזיקין"

←‏המצב המשפטי בישראל: הסרת תת פרק "פסיקת בתי המשפט המחוזיים" - אינו חשוב
(←‏המצב המשפטי בישראל: הסרת תת פרק "פסיקת בתי המשפט המחוזיים" - אינו חשוב)
====פסק דין עדאלה====
בעקבות התיקונים לחוק הנזיקים האזרחיים הוגשה עתירה של ארגון הזכויות [[עדאלה]], כנגד סעיפים גב ו-5ג לחוק. העותרים דרשו לבטל את סעיף 5(ג) ואת סעיף 5(ב). השופט ברק קבע כי אין הצדקה עניינים לסעיף 5ג, כיוון שזכות התביעה כבר הוגבלה בס' 5א, ואין צורך בהגבלה נוספת ובלתי סבירה כמו זו שבסעיף 5ג. עם זאת, הוחלט שלא לבטל את סעיף 5ב (ולהשאיר את השאלה ב"צריך עיון"), שכן הסעיף עוסק בארגוני מחבלים - אשר פועלים במוכוון כדי לפגוע באזרחי ישראל. על כן החליט [[בית המשפט העליון]] להפעיל את סמכותו לבצע [[ביקורת שיפוטית]] ופסל את סעיף 5ג מחוק הנזיקים האזרחיים. בית המשפט העליון קבע כי סעיך 5ג לחוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכויות החוקתיות מכוח [[חוק יסוד כבוד האדם וחירותו]] ועל כן הוא בטל.‏‏{{הערה|1=[http://elyon1.court.gov.il/files/05/760/082/A13/05082760.a13.htm ‏בג"ץ 8276/05 '''עדאלה נ' שר הביטחון'''] (ניתן ב-12.12.2006).‏}}
 
===פסיקת בתי משפט מחוזיים===
====התקופה לפני הלכת בני עודא====
בתי המשפט המחוזיים התמודדו עם שאלות רבות. כך למשל, הם בדקו האם החוק החל בישראל חל גם ב[[איו"ש]] ו[[עזה]]. תשובה לשאלה זו ניתן לראות בפס"ד בעניין עטאללה בו קובע השופט א. לרון, כי חוקי מ"י חלים גם בתחום עזה. בנוסף, ניתן לראות בפסק דין זה את ההתלבטות של השופט באשר לשאלה מהו מצב מלחמתי. באותו זמן, שנת 1974 - לפני מתן פסק דין בני עודא, לא הייתה הלכה חד משמעית ובתי המשפט נאלצו לפרש את המושג בכל מקרה לגופו. השופט מתחבט בין שתי אפשרויות, האחת מפסיקתו של בית המשפט העליון, והשנייה ממאמרו של מ. זוהר ( "פעולה מלחמתית מהי?"). לפי ההלכה שנקבעה בפסק דינו של השופט ח. כהן (פרשת הטרקטורים), יש לבדוק מהו האופי של הפעולה ולא מהו אופי התקופה. לעומתו, מ. זוהר במאמרו נותן תשובתו לפי מהות התקופה. כלומר, אם מדובר בתקופה עם אופי מלחמתי גם פעולה שנחשבת לפעולת שיגרה יכולה להיות פעולה מלחמתית ולהפך. השופט באותו מקרה לא מכריע בין הגישות, מאחר שלדידו אין צורך בכך, אך ניתן לראות כיצד חוסר הוודאות בנושא משפיע על פסיקתו.
 
בתקופה המדוברת ניתן לזהות את החשש מפני פסיקת הלכות חדשות. בפסק הדין ניתן להבחין במגמה זו היטב. השופט מתחבט בין האפשרות להגדיר מארב כפעולת הגנה על החיים, ואז יחשב לפעולה מלחמתית לבין האפשרות להכיר במארב כפעולת שמירה רגילה ואז הוא לא יכנס לגדרות סעיף 5. עוד ניתן לראות בפסק הדין את חוסר הנוחות של השופט מהתוצאה אליה הוא מגיע לפי החוק. הן בפתיחת פסק הדין והן בסופו מציין השופט את דעתו, באמרת אגב, שעל המדינה לפצות את הנפגע גם אם חסינותה לפי סעיף 5 נותרת בעינה.
 
שאלה נוספת בה דן השופט בפסק דינו היא האם על אף חסינות המדינה, יכול הנפגע לתבוע את מפקד המארב באופן אישי. השופט משיב לשאלה זאת בשלילה. לדידו, אם רצה המחוקק להעניק חסינות למדינה, ברי שהכוונה הייתה גם לאורגנים הפועלים בשמה ומטעמה. בסוף פסק הדין ניתן לראות את חוסר הוודאות ואת חוסר הביטחון של השופט עצמו בפסיקתו. הוא מציין שמאחר וההלכה אינה ברורה בנושא, וחרף קביעתו כי דין העתירה להדחות, במידה והנפגע יגיש ערעור לבית המשפט העליון, ושם ההחלטה תתהפך, השופט ידון בסכום הפיצוי לתובע. אמרה זו מצביעה בצורה הברורה ביותר על חוסר הוודאות שאפיין את בתי המשפט בימים שלפני הלכת בני עודא.
 
====התקופה בתרי בני עודא====
בפסק דין מאוחר יותר, פסק דין ג'עפאר, שבה ועלתה סוגית המארב בפני השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב. התוצאה אליה הגיעה השופטת שונה מהתוצאה בעניין עטאללה. פסק דין זה ניתן לאחר פסק דין בני עודא, בו השופט ברק קבע באיזה תנאים יש להתחשב כדי לבדוק האם מדובר בפעולה מלחמתית או לאו. לאור ההלכה החדשה, השופטת חפרי-וינוגרדוב קובעת בביטחון ובקלות יחסית שלא מדובר בפעולה מלחמתית. היא קובעת, שלמרות שלא דובר שם בסכנה לחיילים, אלא לנוסעים על הכביש, ולמרות שבזמן הירי לא עברה מכונית בכביש - הפעולה שביצע כוח המארב היא פעולה מלחמתית על פי כל הקריטריונים המנויים בפסק דין בני עודא.
 
ניתן לראות את יישום הלכת בני עודא והביטחון הגובר של השופטים בפסיקותיהם לאחר ההלכה בפסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי. פסקי דין רבים אימצו את הקריטריונים שנקבעו בעניין בני עודא ומנעו מעצמם לבטים. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין עאז'י אחמד. במקרה זה נפגע התובע מירי חיילי צה"ל בשנת 1993 והוא תובע פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו. המדינה טוענת שמדובר בפעולה מלחמתית ולכן אין לחייבה. בפסק הדין מסתמך השופט ג'רג'ורה על הלכת בני עודא וקובע כי לא מדובר בפעולה מלחמתית אלא בפעולת שיטור רגילה באומרו ש"לא כל התפרעות, גם אם התלוותה בזריקת אבנים היא "פעולה מלחמתית", מה גם ועל פי הרישומים לא נכתב באף מקום שמדובר בסכנת חיים....כל מה שהיה שם, ואינני מקל ראש בכך, הוא ג'יפ של הצבא, עם 4 חיילים, וכוח רגלי המורכב מ-3 מסתערבים שנדרש לבוא כדי לתפוס את זורקי האבנים. שלושת המסתערבים עם אקדחים מול קהל של זורקי אבנים וברזלים אינו הופך את הפעולה לפעולה מלחמתית". לכן, השופט מחייב את המדינה ופוסק פיצויים לתובע.
 
דוגמאות אחרות לפסקי דין ברוח דומה ניתן לראות בפסק דין טלאל כסמי ובפסק דין אלאא יוסף. בפסק דין כסמי, שניתן בשנת 1994, התובע נפגע בעינו השמאלית מירי חיילי צה"ל בכפר נזלת אל שרקייה, שהיה בשליטת כוחות הביטחון הישראלים. המדינה טענה לחסינות מכורח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים. בית המשפט מיישם את הלכת בני עודא, קובע שלא מדובר בפעולה מלחמתית ומחייב את המדינה בפיצויים. במקרה של אלאא יוסף, משנת 1990, התובעת היא ילדה, שבשעת האירועים הייתה בת שנתיים וחצי. היא נפגעה בעינה מכדור גומי תועה, שנורה על ידי כוחות [[צה"ל]] בקרבת מקום לעבר נערים שידו אבנים לעבר מכוניות שנסעו בכביש שכם-ירושלים ולעבר כוח הסיור במקום. הפגיעה הובילה לעקירת העין. גם במקרה זה מיישם בית המשפט את הלכת עודא, קובע שמדובר בפעולת שיטור רגילה, מבלי להתחבט בסוגיה יותר מידי, ופוסק פיצויים לילדה.
 
== משפט משווה==