אליהוא בן ברכאל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 14:
נאומי אליהוא כתובים כ[[מונולוג]] מתחילת דבריו ועד סופם. אורכו של המונולוג הוא כאורכם של נאומי רִעָיו של איוב בכללם. לאחר שהמחבר המקראי מציג את אליהוא, באים ארבעת נאומיו, שכל נאום מתחיל בנוסחת פתיחה בעלת לשונות דומים: {{ציטוטון| וַיַּעַן, אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי-וַיֹּאמַר.}}{{הערה|ראו כותרות הנאומים: ספר איוב ל"ב , ל"ג; ל"ד, א'; ל"ה, א'; ל"ו, א'.}} כותרת הנאומים הראשון, השני והרביעי מהווים את הפתיחה לנאומים ומכוונים ל[[איוב]] או לרִעָיו. הנאום השלישי הוא הקצר והוא אינו מכוון לאיוב או לרִעִים.
נאומיו של אליהוא כתובים בצורה פיוטית. סגנון נאומיו הוא מליצי ובכמה פסוקים יש קושי להבין את משמעותם בשל קשיים לשוניים ותחביריים. אליהוא הוא משתמש במילים יחידאיות ובצירופי לשון שאינם מופיעים בדברי הרִעִים וביתר ספרי התנ"ך. מאידך גיסא הוא נוקט בלשון אשר מייחדת אותו משאר הדוברים בספר איוב.{{הערה|אביגדור הורביץ, '''עולם התנ"ך: איוב''', תל אביב, דוידזון עתי, 1996, ע"מ 171.}}
אליהוא כועס על איוב אשר חושב ומתנהג כצדיק ועל רִעָיו. בעקבות כעסו הוא מחליט להפסיק את כעסו. הוא מסביר את שתיקתו מפאת כבוד הרִעִים שמבוגרים ממנו. כמו כן הוא טוען כי במקום שבו יש זקנה נמצאת גם החכמה. לאחר הוויכוח הוא מצא כי הוויכוח נסוב על עיניניענייני רוח ולא על גיל. היות שאין מי מבין הרִעִים שיענה לאיוב מחליט אליהוא לאיוב למרות שאיוב לא פנה אליו כלל. אליהוא מבקש לדבר והוא מדמה את רצונו לומר את דבריו כמו יין התוסס בבטנו: {{ציטוטון| '''כִּי, מָלֵתִי מִלִּים; הֱצִיקַתְנִי, רוּחַ בִּטְנִי. הִנֵּה-בִטְנִי - כְּיַיִן לֹא-יִפָּתֵחַ; כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים, יִבָּקֵעַ'''.}}{{הערה|ספר איוב ל"ב|יח-יט.}} הוא מבקש לדבר מבלי לשאת את פניו של מי מהנוכחים.{{הערה|ספר איוב ל"ב|כ-כב.}} בדברי אליהוא יש דמיון לדברי האל הבאים מאוחר יותר.{{הערה|מארק צבי ברטלר, '''כיצד לקרוא תנ"ך''', תל אביב, ידיעות אחרונות, 2012, ע"מ 271.}}
נאומו הבוטה של אליהוא משמש גינוי תקיף על חכמת הזקנים, אשר נשענים על חכמת האל הנגלה לאדם.{{הערה|[[אלכסנדר רופא]], '''מבוא לספרות המקרא''', ירושלים, כרמל, 2006, ע"מ 444.}} אליהוא טוען כי לא הזקנה מקנה חכמה אלא {{ציטוטון|נִשְׁמַת שַׁדַּי}},{{הערה|ספר איוב ל"ב, ט'.}} רוח הנעלה מן האל.{{הערה|[[אלכסנדר רופא]], '''מבוא לספרות המקרא''', ירושלים, כרמל, 2006, ע"מ 445.}} אליהוא מסביר כיצד הדבר יכול להעשות.{{הערה|ספר איוב ל"ג , י"ג-י"ז.}}ניתן לומר כי אליהוא חוזר על דברי הרִעִים אם כי באופן שונה.
 
בנאומו הראשון של אליהוא מופיע בפרק ל"ב, ו' עד פרק ל"ג, ל"ג. אליהוא מצדיק את דבריו לרִעִים בגאוותנות.
כצעיר חסר ניסיון הוא נמנע עד כה לדבר וזאת מפאת כבודם של הרִעִים. הוא כשלעצמו חשב כי החכמהתמצאהחכמה תמצא בקרב המבוגרים והמנוסים ומשטעה הוא לקח לעצמו את הזכות לדבר. לאחר שכילו הרִעִים לדבר הוא הגיע למסקנה כי איש מבין הרִעִים אינו יכול לתפקד כשופט ולכן הוא לקח על עצמו את תפקיד השופט-בורר.
אליהוא מזמין את איוב בטון מתנשא, להתייצב בפניו למשפט כשהוא מבטיח לו משפט הוגן.
עקרי הנאום הראשון הם מדוע איוב סובל? וחוסר היענותו של ה' להדבר ם איוב. בהמשך נאומו הראשון של אליהוא עונה על אופן התגלות האל בפני האדם. אליהוא אף נותן מענה לדרכי התגלות האל. דרך אחת היא התגלות בחלומו של אדם ודרך שנייה היא על ידי פגיעה באדם על ידי חולי אשר נוגס בבשר האדם. הדרך להרפאלהירפא מאותו חולי היא כי ימצא מלאך שילמד סנגוריה על אותו אדם וידבר בשבחו.
בסוף הנאום אליהוא נותן לאיוב את רשות הדיבור והוא עושה זאת בנימה מתנשאת. אליהוא מבקש מאיוב לומר את דבריו ובאם אין לו דבר לומר עדיף יהיה כי לא יאמר דבר.