כלבם של בני בסקרוויל – הבדלי גרסאות

הספר נכתב כ[[ספרות גותית|רומן גותי]]. הוא מתרחש ב[[טירה (מבצר)|טירה]] אפלה השוכנת באדמות בורהבור שוממה זרועת [[ביצה (סביבה טבעית)|ביצות]]השוממות, בחלק נידח וקודר של חבל [[דבונשייר]] בדרום-מערב [[אנגליה]]. הספר מספר על [[קללה]] עתיקה, הרודפת את בניה של משפחת אצולה בשם בסקרוויל במשך כמאתיים וארבעים שנה, מאמצע [[המאה ה-17]] עד ימי ההתרחשות של העלילה בסוף [[המאה ה-19]], קללה הגורמת למותם של בני המשפחה באמצעות [[כלב]] ענק.

העלילה פותחת במגילה נושנה ובידיעה מעיתון עדכני; לביתו של שרלוק הולמס ב[[רחוב בייקר 221 ב']] ב[[לונדון]] מגיע ד"ר מורטימר, רופא כפרי מחבל דבונשייר, ומציג בפני שרלוק הולמס וד"ר ווטסון מגילה משנת [[1742]], שבה מספר אחד מבני בסקרוויל לבניו על קללה שהוטלה מאה שנים קודם לכן על אחד מאבות אבותיו, הוגו בסקרוויל. על פי המגילה נודע הוגו בהוללותו ובאכזריותו. במסיבת רעים בטירת המשפחה כלא הוגו נערה בחדרו כדי להתעלל בה. כשנמלטה הנערה לאדמות הבור רדף הוגו אחריה כשהוא רוכב על [[סוס]]תו ועמו שועטים כלבי ציד. שלושה מרעיו יצאו בעקבותיו על סוסיהם. בדרכם פגשו רועה צאן אחוז אימת מוות, שסיפר להם כי ראה את הנערה ואת הכלבים הרצים אחריה, ואז ראה גם את הוגו חולף על פניו על גבי סוסתו ואחריו "טס כלב איום ונורא". בבקעה שבלב הערבהאדמות הבור מצאו הרעים את הנערה מוטלת מתה. לידה היה הוגו מוטל כשלידו "עמדה חיה שחורה ועצומה, כדמות כלב. עוד הם מביטים והמפלצת קרעה את גרונו של הוגו בסקרוויל והפנתה את עיניה היוקדות ואת מלתעותיה הנוטפות דם אליהם, שלושתם נתנו קול פחדים ונסו על נפשם". מחבר המגילה מסיים בהזהירו את בניו: "אין לכחדלהכחיש כי רבים מבני משפחתנו מתומצאו לפתעאת פתאוםמותם מיתהבדרך משונהשאינה ופלאיתטבעית-בדרך פתאומית, אלימה ומסתורית. ואולם נשיםיכול מבטחנונוכל בחסדלחסות עליוןבחסדו כיהרב לאשל לעולםבורא ימותועולם, בניםשלא בעווןיעניש אבותאת החפים מעוון מעבר לשילשים ולרבעים כפי שהוזהרנו בכתבי הקודש... והישמרווכן לנפשותיכםעצתי ולאנתונה תעברולכם לנהוג בזהירות ולהימנע מלחצות את אדמות הבור באותן שעות אופל, בחשכהכאשר בערבהכוחות בגבורהרשע ידמגבירים ה[[שטן]]חילם".

כאן בא הרופא ופורש בפני הבלש עניין אקטואלי; הוא מציג בפניו גיליון חדש של העיתון "חדשות דבונשייר" ובו תיאור מותו של האציל הנוכחי לבית בסקרוויל, סר צ'ארלס בסקרוויל, אדם קשיש ומכובד וחשוך ילדים, שמצא את מותו בנסיבות מסתוריות באחד הערבים, בקצה השדרה המובילה מטירת בסקרוויל אל אדמות הבור. לדברי משרתו הוא יצא לטיול וסיגריה בידו, שהה זמן מה בשער האחוזה ואז שב וירד במורד השדרה לכיוון הטירה ושם נמצאה גופתו. לדברי העיתון פרט אחד נשאר סתום: עקבות המנוח לבשו צורה חדשה בשובו לטירה, כאילו הלך על בהונות רגליו. [[צועני]] שהיה באותה עת בערבהבאדמות הבור העיד כי שמע קול צעקה, אולם פרט להתעוותות פניו של המנוח בצורה איומה לא נמצאו סימני אלימות על גופו. סיבת המוות הרשמית הייתה [[אוטם שריר הלב|התקף לב]] שלקה בו המנוח, שהיה זה מכבר [[מחלת לב|חולה לב]].

:חוקר טבע וצייד פרפרים המתבודד בבית נידח בלב אדמות הבור, המוקף ביצות טובעניות. החוקר מוצא עניין רב בעולם החי והצומח העשיר שבאדמות הבור וב[[ביצה (סביבה טבעית)|ביצותיה]]. את ביתו מנהלת אחותו היפהפייה, שניכר כי אינה שובעת נחת מההתבודדות בערבהבאדמות הבור. עד מהרה נקשרים קשרי אהבה בינה ובין סר הנרי.

הולמס וווטסון אינם מגלים דבר לסר הנרי ומאפשרים לו לצאת למחרת בערב לסעוד עם סטפלטון ואחותו בביתם המבודד, כששניהם עוקבים אחריו בסתר. מבעד לחלון הבית הם רואים את סר הנרי סועד עם סטפלטון כשהאחות נעדרת. הולמס מגלה לווטסון כי היא איננה אחותו של סטפלטון, אלא אשתו והוא הציג אותה כאחותו על מנת שקורבנותיו יימשכו אליה. בגמר הארוחה הלילית, כשחוצה סר הנרי את הערבהאדמות הבור בדרכו לטירה, מסתער עליו כלב ענק בעל מראה נורא, הזוהר בנוגה מוזר. הולמס שולף את אקדחו והורג את הכלב ומגלה כי כדי להגביר את הרושם של דמות אימים אגדתית מרח סטפלטון את החיה באבקת זרחן. הולמס ווטסון ממהרים לבית סטפלטון. שם הם מגלים את אחותו שסטפלטון כלא באחד החדרים, כדי שלא תוכל להזהיר את סר הנרי. סטפלטון עצמו נמלט לערבהלאדמות הבור ותוך כדי מנוסתו הוא נופל לביצה הטובענית ונבלע בתוכה.

חודש ימים לאחר מכן, בביתו בלונדון, מנתח הולמס את הפרשה בפני ווטסון. לדברי הולמס עוד לפני הגיעו לערבהלאדמות הבור ידע כבר כי המדובר בכלב אמיתי ולא בדמות אגדתית. מן הנעל שנגנבה מסר הנרי במלון, הסיק הולמס כי היא נגנבה על מנת לתת אותה לכלב אמיתי כדי להרגילו לריחו של סר הנרי. מהתאור של העדים על ליל מותו של סר צ'ארלס לפיו סר צ'ארלס הותיר אחריו עקבות כשל מי שהולך על בהונות רגליו, הסיק הולמס כי היו אלה עקבות שנגרמו כתוצאה מריצה. האיש הזקן והחולה רץ כל עוד נפשו בו כדי להמלט מפני כלב אמיתי ותוך כדי כך מצא את מותו. את זהותו של הרוצח הסיק הולמס כאשר רחרח במלון את המכתב האנונימי שקיבל סר הנרי במלון וגילה כי נודף ממנו [[בושם]] קל של אישה. ממכתבי ווטסון בהם תיאר בפניו את אנשי הערבהאדמות הבור, הסיק הולמס כי כותבת המכתב היא "אחותו" של סטפלטון וכי הנבל הוא סטפלטון. את משלוח המכתב הסביר הולמס בכך שהאישה לא השלימה עם מזימת בעלה ורצתה להזהיר את סר הנרי. ובאשר לחלקה של לורה לאונס בפרשה, מסביר הולמס כי היא שימשה פתיון תמים למשוך את סר צ'ארלס בלילה אל הערבהאדמות הבור ואל מלתעות הכלב. סטפלטון הוא ששיכנע אותה לכתוב לסיר צ'ארלס ולבקשו להפגש עמה בלילה מחוץ לטירה, כדי לבקש את עזרתה הכספית, והוא אשר הציע לה לאחר מכן עזרה חלופית, אשר בגללה לא באה לורה לפגישה וסטפלטון שלח "במקומה" את הכלב.