לוחמה יוונית בעת העתיקה – הבדלי גרסאות

הטקטיקה עברה שינוי ניכר בתקופה הארכאית. מלוחמה המבוססת על אריסטוקרטים עשירים עברו היוונים לצבאות המבוססים על חקלאים עמידים, אם כי לא עשירים במיוחד. לוחמים אלה גויסו בדרך כלל [[אד הוק]] למערכה ספציפית ולא שירתו בצבא קבע. יוצא הדופן הבולט למנהג זה היה [[הצבא הספרטני]] שהיה צבא מקצועי היחיד ביוון כולה.

שיטת המלחמה היוונית התבססה על החנית ושריון כבד. היוונים היו לרוב מתקבצים יחד בשורות ([[פלנקס]]) ובאים למגע עם האויב. במהלך הקרב היה מתקיים ניסיון לפרוץ את השורה של היריב ולשבור אותה. [[תוקידידס]] הצביע על התנועה של הפלנקס לכיוון ימין מתוך הניסיון של כל חייל בשורה להגן על עצמו בעזרת המגן של חברו מימין. כאשר נפרצה השורה של היריב, המשיכו החניתות לפתוח אותה יותר ויותר ולבסוף שברו אותה. בכך הוכרע הקרב.

בקרב עצמו התייצבו בדרך כלל החיילים במערך פלנקס בעובי אחיד, לרוב של שמונה שורות. הקצאת עתודה לא הייתה מקובלת. התבנים היו הראשונים שעשו שינוי במערך זה. ב[[קרב דליאום]] התבנים הצליחו להדוף את ההתקפה האתונאית על אגם על ידי שימוש בעתודת פרשים. למרות הניצחון, השיטה היוונית של בחירת גנרלים וחוסר המשכיות בפיקוד לא יצרה את הזיכרון הארגניהארגוני המתאים ושימוש בעתודה המשיך להיות נקודתי ולא קבוע.

בסופו של דבר, הצבא המוקדוני ששילב מדינה ריכוזית עם צבא מאומן היטב הכריע את הפולייס המוסכסכיםהמסוכסכים בינם לבין עצמם. [[קרב כירונאה (338 לפנה"ס)|קרב כירונאה]] היה הנסיוןהניסיון היווני האחרון להגן על עצמאותם מפני האיום המוקדוני. נסיוןניסיון זה כשל. בהמשך היו מרידות ועימותים רבים נוספים, אך ללא הועיל. גם הטקטיקה היוונית העתיקה הוזנחה במידה רבה והיוונים אימצו אלמנטים רבים מהצבא המוקדוני.