פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 102 בתים, לפני 4 שנים
עדכון
חברה יכולה שיהיו לה חיובים משני סוגים: כלפי נושים או כלפי בעלי מניות. החיובים כלפי הנושים (או ה"התחייבויות") הם החובות הרגילים הנוצרים מנטילת הלוואות, קבלת אשראי מספקים, משכורות לעובדים, תביעות משפטיות וכן הלאה. ההתחייבויות דומות לכל חיוב אחר הקיים במשפט הפרטי (גם בין אנשים שאינם חברות). בדרך כלל, החברה מבטיחה להחזירן תוך תקופת זמן נתונה, עם או בלי ריבית. הנושים נוטלים על עצמם סיכון וסיכוי ידועים מראש.
 
לעומת זאת, החיוב כלפי בעלי המניות הוא מיוחד במינו. רק תאגיד (ולא אדם) יכול להקצות מניות. ההון העצמי (Shareholders' equity) מייצג את סך הזכויות הכלכליות של בעלי המניות כלפי החברה. הון המניות, שהוא חלק מההון העצמי, מייצג את מה שבעלי החברההמניות תרמו לחברה כדי להפוך לכאלו (על ידי רכישת מניות). ממש כמוכבמקרה כלפישל נושי ההתחייבויות, גם כלפי בעלי המניות יש לחברה חיובים. טבע החיובים הוא כזה, שסכומם וזמני התשלום שלהם אינם ידועים מראש, ואף לא ידוע האם יועברו אי-פעם לבעלי המניות. זאת, מכיוון שבעלי המניות הם בעלי האינטרס השיורי – הם לוקחים על עצמם את הסיכון, שהחברה תפסיד את ההון העצמי שלה (ובתוכו הון המניות שהכניסו אליה), אך גם את הסיכוי, שהחברה תהיה רווחית וההון העצמי יגדל בהתמדה (כך יגיעו להם זכויות כלכליות, בסכום העולה על הון המניות שהכניסו לחברה).
 
ההון העצמי מיוחס לבעלי המניות. אולם, הוא אינו אלא נתון חשבונאי – עודף הנכסים על ההתחייבויות. כל עוד הוא "לכוד" בתוך החברה, בעלי המניות אינם יכולים ליהנות ממנו. כיצד מועבר ההון העצמי לבעלי המניות? בזמן חיי החברה (כאשר אינה בפירוק), יש לה חיוב עיקרי אחד כלפי בעלי המניות, אותו היא-עצמה מחליטה האם ומתי לבצע: החלוקה (distribution). חלוקה יכולה להתבטא בדיווידנד או ברכישה עצמית של מניות. [[דיווידנד]] הוא תשלום אותו מעבירה החברה לבעלי המניות, לפי חלקם היחסי בבעלות, מתוך ההון העצמי שלה. דיווידנד מקטין את ההון העצמי (סך זכויות בעלי המניות) אך באותו זמן הוא מזכה כספית את בעלי המניות, כך שהאיזון נשמר. באורח דומה, מקטינה [[רכישה עצמית]] של מניות את ההון העצמי (שכן נוצרות [[#הון מניות רדומות|מניות רדומות]], הנרשמותשעלות רכישתן נרשמת במאזן כמספר שלילי בהון העצמי). באותו זמן, היא מעבירה תשלום לבעלילאותם המניות,בעלי מניות שמכרו אותן לחברה.
 
החיוב הכלכלי השני, שיש לחברה כלפי בעלי מניותיה, נעוץ בזכותם לקבל את ההון העצמי שנותר בחברה בעת פירוק. חברה שהגיעה לפירוק יכולה להימצא באחד משני מצבים: מצב בו יש לה הון עצמי חיובי (יותר נכסים מאשר התחייבויות לנושים) או מצב בו הונה העצמי אפסי או שלילי (יותר התחייבויות מנכסים). במקרה השני, בעלי המניות לא יקבלו דבר. זאת, כאמור, בשל האינטרס השיורי: תמורת הסיכוי שהחברה תשיא את רווחיהם, הם נטלו על עצמם את הסיכון שלא יקבלו דבר. לפי דיני ה[[פירוק חברות|פירוק]], הנושים תמיד יהיו ראשונים לקבל את הנכסים שנותרו בחברה מתפרקת, בעוד בעלי המניות תמיד יהיו אחרונים.
מבין הגדלים הנוגעים להון המניות של חברה מסוימת, המספר הגבוה ביותר יהיה מספר המניות בהון הרשום. נתון זה מהווה "תקרה" למספר המניות שיכול להיות לחברה אי-פעם. חברה לעולם אינה רשאית להקצות (לגרום שיהיו בהון המונפק) יותר מניות ממספרן בהון הרשום. הגורם היחיד שיכול להגדיל או להקטין את ההון הרשום הוא האסיפה הכללית (שכן רק היא יכולה לשנות את התקנון).
 
מספר המניות בהון הרשום יכול להיות כל מספר שהוא. הנתון הוא חסר משמעות כספית ישירה. גם החברה הקטנה ביותר יכולה לקבוע בתקנונה הון רשום גבוה מאוד. בישראל היתה קיימת חברה ציבורית עם הון רשום של 2 טריליון (2 מיליון מיליון) מניות.{{הערה|1=[http://mayafiles.tase.co.il/rpdf/721001-722000/P721123-00.pdf תקנון התאגדות של בסט פיול בע"מ מתאריך 15.03.2012].}} הבעיה הכלכלית היא מציאת קונים למניות, כאשר אלו עוברות מההון הרשום אל ההון המונפק. עם זאת, ההון הרשום מזמן לדירקטוריון אפשרות מיוחדת במינה: אם יש לחברה "מאגר" של הון רשום גדול, ביחס להונה המונפק הנוכחי, הרי שהחברה תוכל להשיג נכסים כמעט "בחינם" מבחינתה. זאת, דרך הקצאה תמורת מזומן למשקיעים חדשים, או דרך [[תשלום מבוסס מניות]] – הקצאת מניות לגורמים שונים (נושי החברה, עובדים, נושאי משרה, תאגידים שהחברה רוכשת ואף ספקים) במקום לשלם להם במזומן. מי שנפגע במקרה כזה הוא בעלי המניות הקיימים, שאחזקתם דוללה, עקב הפיכתם לבעלי אחוז קטן יותר בהון העומד, ושמחירי מניותיהם ירדו עקב הגדלת ההיצע. הפתרון לסוגיה זו הוא הדרישה, שחברה תקצה תמיד את מניותיה בשווי הוגן (fair value): יש לשאוף לביצוע ההקצאה בצורה כזו, שלתוך ההון העצמי יכנס סכום שיותיר לכל אחת מהמניות אותו נתח כספי בהון העצמי, גם במספרן המוגדל לאחר ההקצאה. אם הדירקטוריון ביצע הקצאה בפחות מהשווי ההוגן, הרי שרואים את החברה עצמה כנפגעת (שכן הכניסה פחות כסף משהייתה מסוגלת), וכל [[בעל מניות]] יכול להגיש [[תביעה נגזרת]] למען החברה. גם פתרון ההקצאה בשווי ההוגן אינו חף מבעיות, שכן בעלי המניות עדיין מדוללים בגידול ה''עתידי'' של החברה – ה[[רווח למניה]] מוקטן. עם זאת, כיוון שבעלי מניות רשאים לעיין בתקנון החברה ולראות מה מספר המניות בהון הרשום, וכן ידוע מה ההון המונפק, הם יכולים להעריך סיכון זה. בתי המשפט בישראל אף הם דנו בדרישה להקצאה בשווי הוגן.{{הערה|1=[http://www.nevo.co.il/psika_html/elyon/LA-2-281-L.htm ע"א 667/76 '''ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ''', פ"ד לב(2) 281]; [http://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-01-2602-1.htm ת"א 2602/01 (מחוזי ת"א) '''קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' יובל רן ואח''''], פסקאות 43-62 (לא פורסם, 11.11.2010).}}
 
בחוק החברות של [[בריטניה]] בוטל הקונספט של "הון רשום".{{הערה|1=Companies Act 2006, note 843: [http://www.legislation.gov.uk/ukpga/2006/46/notes/division/10/17/2 Companies Act, 2006, ch. 46 (Eng.), note 843].}} חברה יכולה להקצות מניות בכל מספר שתחפוץ, תוך ציפיה מחייבת שישמר העקרון של הקצאה במחיר הוגן, למניעת דילול בלתי-מוצדק של בעלי המניות הקיימים.
 
===הון מונפק===
'''''Issued capital'''''
 
הביטוי '''הון מונפק''' פירושו כל המניות שהחברה הקצתה. כל מניה שהוקצתה אי-פעם היא מניה בהון המונפק,{{הערה|1=לעניין זה, מניה שעברה איחוד או פיצול אין לראותה כמבוטלת, אלא כממשיכה להתקיים בתוך המניה המאוחדת או בתור המניות שלאחר הפיצול.}} אלא אם ועד שהיא עוברת הליך של ביטול.{{הערה|1=לפי סעיף 308(א) רישא לחוק החברות, ניתן לבטל מניה שהוקצתה. זאת, באמצעות רכישתה העצמית וביטולה. לפי הוראה בתקנון, ניתן לבטל מניה גם ללא ביצוע רכישה עצמית (למשל, מניה המתבטלת עם מות בעליה). דיון בהוראה כזו נערך בפרשת [http://www.nevo.co.il/psika_html/elyon/PADI-LD-4-197-L.htm ד"נ 39/80 '''ברדיגו נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ''', פ"ד לה(4) 197]. דרך שלישית לביטול מניות היא באמצעות הסכם שאינו התקנון; כך, לדוגמה, נראה כי אין מניעה שבעל מניות, אם הוא רוצה בכך מסיבה כלשהי, יוותר עליהן ויבקש מהחברה לבטלן. דרך רביעית בה מניות עשויות להתבטל, המושתתת על נוהג אך יכולה גם להיות מוסדרת בתקנון, היא בעת אירוע של איחוד מניות, לגבי המניות העודפות שביחד יוצרות פחות ממניה מאוחדת אחת; בעלי אותן מניות, באירוע כזה, אמורים בדרך כלל לקבל את שוויין, אחרת תתרחש העברת עושר מהם לבעלי המניות המאוחדות. דרך חמישית לביטול מניות, עם או בלי שינוי תקנון, היא מכוח הדין – כתוצאה מהחלטת בית משפט, בעיקר בהליכי חדלות פרעון. במקרים כאלו, אף אם בעלי המניות אינם צד להליך, בית המשפט שולט במרשם בעלי המניות ויכול לשנות את דבר קיומן או הבעלות בהן. אפשרות זו נחוצה בסוגים מסוימים של [[הבראת חברות]], כגון הבראה חיצונית (מכירת כלל החברה, על דרך של העברת מניותיה, לידי משקיע חדש). היא מהווה מקרה מיוחד, הסותר את העקרון שלפיו הבעלות במניותיה של חברה אינה נשלטת באופן מרכזי. ההחלטה יכולה גם להיות מנוסחת כך שהמניות הנוכחיות "מופקעות" מבעליהן (למעשה, מתבטלות) ומועברות לבעלי מניות חדשים (למעשה, מוקצות מחדש), לפי תנאי ההסדר. להחלטההחלטה כזו: ניתנה בפרשת פר"ק 13595-06-11 (מחוזי חי') '''צ'יפ פי.סי. (ישראל) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה ואח'''' (פסיקתא) (לא פורסם, 25.12.2011). בנוסף על הדרכים הללו, מובן שכל הון המניות נמחק כאשר החברה עצמה חדלה מלהתקיים, בין אם בפירוק או במיזוג.}} הביטוי "הון עומד" (outstanding shares), הנדון בהמשך, פירושו כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות.
 
בניגוד להון הרשום, אותו רק האסיפה הכללית יכולה לשנות, הרי שההון המונפק נמצא בסמכותו של ה[[דירקטוריון]]. זה רשאי להקצות מניות עד גבול ההון הרשום.
'''''Outstanding shares'''''
 
זה הוא הנתון המרכזי ביותר, מבחינה כלכלית, פיננסית ומשפטית. המניות ב'''הון העומד''' הן כל המניות בהון המונפק שאינן מניות רדומות. הן מייצגות את סך הזכויות של בעלי המניות בחברה. בחברה ללא מניות רדומות, ההון העומד שווה להון המונפק (issued capital). בפשטות, מספר המניות בהון העומד הוא מספר המניות שהחברה "מחולקת" אליו. כאשר מניות החברה נסחרות בבורסה, ההון העומד שווה ל'''הון הרשום למסחר'''.{{הערה|1=מספר המניות העומדות של חברה ציבורית צריך להיות מדווח וידוע תמיד לציבור. לחברה יש מספר יחיד ומסוים של מניות בהון העומד בכל רגע נתון. בעיה תתעורר במצב בו חברה ציבורית שהקצתה מניות לא דרך הבורסה, אלא בהצעה פרטית, לא מדווחת באופן מדויק לבורסה על מספר המניות המוקצות. במקרה כזה, יתקיים חוסר-ודאות בשאלה מה הוא מספר המניות של החברה. בעלי המניות החדשות, לעומת שאר בעלי המניות, יחזיקו בציפיות שונות לגבי חלקם בהון העומד (מצב סבוך במיוחד אם מתקיימתמתקיים אירוע מימוש זכות, כגון חלוקת דיווידנד, או הצבעה באסיפה הכללית וכדומה, בשעת חוסר-הוודאות במספר המניות). בעיה זו מטופלת באמצעות תקנה 2 ל[http://www.nevo.co.il/law_html/law01/308_050.htm תקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה), תש"ס-2000, ק"ת 834], הקובעת כי "הצעה פרטית של ניירות ערך של חברה רשומה טעונה אישור בורסה בישראל [...] לרישומם למסחר של ניירות הערך שיוקצו על פיה [...]". כלומר, כל הקצאה פרטית של מניות חייבת להיות מעודכנת גם במנגנוני הבורסה. גם כך, נותרות השאלות האם לבורסה יש שיקול דעת שלא לרשום את המניות למסחר ומה תוקפן של מניות שהוקצו אך לא נרשמו למסחר (בייחוד אם בעליהן כבר שילמו תמורתן).}} בחברה פרטית, לפיכך, ההון הרשום למסחר הוא 0, יהיה ההון העומד אשר יהיה. כאשר אומרים "הון המניות" סתם, מבלי לפרש סוגו, הכוונה היא להון העומד (לדוגמה, "החברה הנפיקה מניות חדשות בגובה 5% מהון המניות שלה לפני ההנפקה").
 
[[שווי שוק|שווי השוק]] של חברה הוא, ככלל, מכפלת מספר המניות בהון העומד במחירה של כל מניה. כאשר חברה היא פרטית (מניותיה אינן נסחרות בבורסה) ניתן לקבוע את שוויה במגוון דרכים, כגון חוות דעת של מעריך שווי חברות ובחינת המחיר האחרון בו הקצתה החברה מניות לגורמים שונים.
38

עריכות