היסטוריה של אירלנד ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית – הבדלי גרסאות

הרווח הפוליטי המיידי מן המרד היה למפלגת [[שין פיין]]. המפלגה לא לקחה חלק במרד באופן מאורגן (אם כי רבים מראשיה, כדה ואלירה, היו בין הלוחמים, ואם כי הבריטים האשימו את המפלגה בתכנון המרד, ובכך, שלא ביודעין, חיזקו את כוחה), וכן, לדרישתו של מייסדה, גריפית, הייתה בעלת מדיניות מוצהרת של התנגדות לאלימות. באוקטובר [[1917]] קיבל דה ואלירה לידיו את הנהגת המפלגה מגריפית. דה ואלירה, המזוהה עם הנהגת מרידת חג הפסחא, עתיד היה עתה להוביל את התנועה הלאומית האירית במסלול שונה לחלוטין מזה שנקטו מנהיגים אירים אחרים, מ[[צ'ארלס סטיוארט פרנל]] ועד ג'ון רדמונד.

 

 

בדצמבר [[1918]] התקיימו הבחירות הכלליות. תוצאותיהן שיקפו את הלך הרוחות הסוער באירלנד. מפלגתו של דילון, מפלגת "שלטון הבית" אשר מזה עשרות שנים הובילה את המאבק הלאומי האירי, נמחקה מעל המפה. מתוך שישים ושמונה מושבים שהיו לה ערב הבחירות, נותרו לה שישה בלבד. שבעים ושלושה מתוך 105 המושבים האירים בפרלמנט ניתנו למפלגת שין פיין, בראשותו של הרפובליקן הקיצוני דה ואלירה. שאר המושבים ניתנו ליוניוניסטים - אנשי הצפון הפרוטסטנטי, אשר אף הם הגבירו את כוחם על חשבון אנשי "שלטון הבית", ועלו בייצוג מ-18 ל-26 מושבים. תוצאות הבחירות היו אך גושפנקה רשמית למצב שהלך והתהווה - ייסוד רפובליקה בדרום הקתולי, והפרדה מן הצפון הפרוטסטנטי. נראה כי היחידה שאינה מכירה במצב זה הינה ממשלת בריטניה.