ריצ'רד רורטי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
שורה 13:
 
==ביוגרפיה==
רורטי נולד ב[[ניו יורק]]. למד באוניברסיטאות [[אוניברסיטת ייל|ייל]] ו[[אוניברסיטת שיקגו|שיקגו]], ועסק בתחילה בנסיוןבניסיון להתאמה בין אמונותיו האישיות לבין החיפוש אחר האמת. הדוקטורט שלו, "מושג הפוטנציאל", וספרו הראשון, "'''המפנה הלשוני'''" (The Linguistic Turn), היו במסורת ה[[פילוסופיה אנליטית|אנליטית]] השליטה. הכרת ה[[פרגמטיזם]], ובמיוחד כתביו של [[ג'ון דיואי]], וכן יצירתם של פילוסופים פוסט-אנליטיים כמו [[וילארד ואן אורמאן קוויין|קוויין]] ו[[וילפרד סלרס]], גרמו לשינוי בחשיבה שלו. פרגמטיסטים בדרך כלל טוענים כי ה[[אמת ושקר (פילוסופיה)|אמת]] של רעיון צריכה להמדד על פי היעילות שלו, הוא האפשרות שלו להתמודד עם בעיה מסוימת, ולא על פי התאמתו ל"[[אמת ושקר (פילוסופיה)|אמת]]" חיצונית. רורטי חיבר בין הפרגמטיזם ל[[אונטולוגיה]] [[לודוויג ויטגנשטיין|ויטגנטשיינית]], שקובעת כי משמעות היא תוצר [[חברה|חברתי]]-[[שפה|לשוני]], וכי משפטים אינם מתחברים אל העולם ביחס של התאמה. רעיונות אלה מאפשרים לרורטי להעמיד בסימן שאלה רבות מההנחות היסוד של ה[[פילוסופיה]].
 
לאחר שהחזיק במשרות הוראה בוולסלי קולג', [[אוניברסיטת פרינסטון]], ובאוניברסיטה של וירג'יניה, עבר רורטי להיות פרופסור ל[[תורת הספרות|ספרות השוואתית]] באוניברסיטת סטנפורד. המעבר מפילוסופיה לספרות שיקף את עמדתו שפילוסופיה עצמה היא רק סוג של [[ספרות]].
שורה 20:
באחד מחיבוריו העיקריים, "'''פילוסופיה ומראת הטבע'''" (Philosophy and the Mirror of Nature) (1979), רורטי מאחד רעיונות הלקוחים מסלרס, [[תומאס קון]], [[לודוויג ויטגנשטיין]] ואחרים, על מנת ליצור את דוקטרינת "המסת" הבעיות הפילוסופיות, במקום לפתור אותן. הוא טוען כי [[אפיסטמולוגיה]], תורת הידע, היא תוצר של הדעה המוטעית כי המוח עשוי מחומר מראתי, שמטרתו לשחזר בנאמנות את המציאות החיצונית. הוא מתקיף חקירות פילוסופיות אוניברסליות, כגון [[בעיית גוף ונפש]], בכך שהוא מראה את ההקשר ההיסטורי שלהם ואת מקריותם. רורטי טוען בעד ה[[הרמנויטיקה]], כלומר הסברת טקסטים על ידי טקסטים אחרים, במקום לחפש אחר הסבר אולטימטיבי שיוצדק באמצעות כוח גבוה יותר.
 
חיבור חשוב אחר של רורטי, "'''קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות'''", פורסם ב-1989. בחיבור זה, רורטי נוטש את האפשרות להסביר את התאוריות שלו באופן אנליטי, הוא יוצר סכימה מושגית אלטרנטיבית לזו של ה[[אפלטון|פלטוניסטים]] שהוא דוחה. סכימה זו מבוססת על הדעה, כי אין אמת גבוהה יותר מיכולתו של האדם להחיות את עצמו מחדש, דעה שנלקחה מ[[ניטשה]] אותה מזהה רורטי גם ברומנים של [[מרסל פרוסט|פרוסט]]. ספר זה גם מסמן את נסיונוניסיונו הראשון לבנות באופן מודע ראייה [[פוליטיקה|פוליטית]] המתאימה לפילוסופיה שלו, ראייה של קהילה מגוונת שמחוברת על ידי ההתנגדות לסבל, ולא על ידי רעיונות מופשטים כמו [[צדק (מוסר)|צדק]], אנושיות משותפת, וכיוצא בזה.
 
רורטי הוא אחד מהפילוסופים הנקראים ביותר בזמננו. הפילוסופיה הפוליטית וה[[מוסר]]ית שלו מותקפת מה[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין]], המכנים אותה רלטביסטית וחסרת אחריות, ומה[[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאל]], שאומרים כי היא לא מספקת מסגרת מספיקה לצדק חברתי. הביקורת הנפוצה ביותר היא שדעותיו של רורטי סותרות את עצמן, אף שביקורת כזאת מתאימה ביותר לתאוריות של רורטי על "ויכוח בתוך" כנגד "ויכוח מחוץ" ל"משחק-השפה" נתון.