מבצע סופה – הבדלי גרסאות

ב־[[2 בינואר]] [[1944]] הגיעו יחידות מן החזית הבלארוסית השנייה של הצבא האדום, אל גבולות פולין שלפני המלחמה. בה בעת ביצעו יחידות של מיליציות לאומניות אוקראיניות נסיונותניסיונות לטיהור אתני של הפולנים בחבל [[ווהלין]], פעולות שהחלו להתבצע עוד בשנת [[1943]] והגיעו לשיא עם התקרבות הצבא האדום לחבלים אלו. אירועים אלו סימנו את תחילתו של מבצע סופה. יחידות מקומיות של הארמייה קריובה, שהתארגנו במסגרת "דיביזיית הרגלים ה־27" יצרו מגע עם הצבא האדום המתקרב, והחלו בפעולות כנגד הוורמאכט הנסוג. בתחילה שוחררה העיר [[קובל]] ב־[[6 באפריל]] ולאחריה וולודומיר. אך עד מהרה נאלצו היחידות המתקיפות לסגת למערב, ובאזור [[פולסיה]] הותקפו הן על ידי אנשי הוורמאכט והן על ידי אנשי הצבא האדום. חיילי הארמייה קריובה שנשבו על ידי אנשי הצבא האדום קיבלו את האפשרות להצטרף לשורותיו או להשלח ל[[גולאג]]. היחידות שנותרו חצו את נהר [[הבוג המערבי]] שם הותקפו על ידי יחידות פרטיזנים סוביטיים. לאחר כיבוש העיירות [[לוברטוב]] ו[[קוצק]], הוקפה הדיביזייה (שמספר אנשיה ירד עתה ל־3,200 מכוח התחלתי של 7,300) על ידי כוחות הצבא האדום, ואנשיה נלקחו בשבי.

ההתקוממות נכשלה, והעיר ורשה נחרבה. הצבא האדום עמד מנגד, על גדתו השנייה של הויסלה, בעוד שעשרות אלפים מאנשי הארמייה קריובה שפכו את דמם בנסיוןבניסיון לגרש את הגרמנים אשר גילו התנגדות, ונהנו מעליונות מכרעת בכוח אדם ובציוד. סטלין אף מנע הצנחת ציוד לחימה ואספקה על ידי בעלות הברית המערביות. בסופו של דבר נערכה פריצה לפרבר פרגה על ידי יחידות של הצבא האדום, ויחידות של קומוניסטים פולנים בראשות הגנרל [[זיגמונט ברלינג]], אך בשלב זה כבר היה מאוחר מדי, וכוחות הארמייה קריובה, הסובלים ממחסור בתחמושת ובתרופות, ומרעב, נאלצו להיכנע לגרמנים.

בו זמנית נערכו נסיונותניסיונות להשתלט על אזורים במחוזות [[קילץ]] ו[[ראדום (עיר)|ראדום]], כמו גם ב[[קרקוב]] וב[[לודז']] ובמחוז וילקופולסקי.