דן עומר – הבדלי גרסאות

עומר התגייס לשירות ב[[חטיבת גולני]], היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית. יותר מאוחר הסתבך עם הצבא ושוחרר שחרור מוקדם. באותן שנים כבר היה מבאי בית הקפה "[[טעמון]]" ב[[ירושלים]], והתקבל בזרועות פתוחות ל[[בוהמה]] הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו ב[[לונדון]] בראשית שנות השישים, בהם [[עמוס קינן]], [[שמעון צבר]], [[מנשה קדישמן]] ואחרים. על פי סיפוריו התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע [[ברטרנד ראסל]].

 

 

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי [[דור הביט]] האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה [[אפיגוניות|אפיגון]] נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" (1966), שכתב בעקבות הספר "בדרכים", של [[ג'ק קרואק]], גרם לשערורייה רבתי בעולם המו"לות והמוסר בארץ. ה[[צנזורה]] תבעה את המחבר על פרסום דברי תועבה בניגוד לחוק, ועומר נדון ל[[מאסר על תנאי]] ול[[קנס]]. העניין הגיע להכרעת [[בית המשפט העליון]]{{הערה|1=ע"פ 495/69 '''דן עומר נ. מדינת ישראל''', פ"ד כד (1) 408{{ש}}{{מעריב|יוסף צוריאל|ביהמ"ש העליון: ספרו של עומר עיסוק מגעיל ממש בענייני מין|1970/04/14|00700}}}}, שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום. השופט [[אלפרד ויתקון]], שעמד בראש הוועדה לבדיקת סעיפי [[חוק איסור לשון הרע]] בשנת 1968, התייחס לפסק הדין נגד עומר וטען שיש לעדכן את החוקים על מנת להגן על חופש הביטוי באמנות, בספרות ובמדע.{{הערה|נושא זה מוזכר בספר Charting the Future of Translation History, Edited by Georges L. Bastin and Paul F. Bandia