תור הזהב של אתיופיה – הבדלי גרסאות

למרות שקיסרי [[שושלת זאגווה|שושלת הזאגווה]] דגלו בהגנת ה[[נצרות]] ובהישגים האומנותיים שלהם על אף כן, הייתה אי שביעות רצון כללית של העם מהמלכים ב[[לסתה]] ובמיוחד במה שהם היום [[אריתריאה]] ו[[מחוז טיגראיתיגראי (היסטורי)|טיגראיתיגראי]]. ה[[אמהרים]] לעומת זאת, היו קבוצה חזקה וצברו כוח יותר ויותר וישבו באזור שמדרום לאזורים שנשלטו על ידי הזאגווה והתרכזו בעיקר באזור [[אדאפה]]. ב-[[1270]], אציל אמהרי בשם [[יקונו אמלק, קיסר אתיופיה|יקונו אמלק]] הדיח את שליט הזאגווה האחרון והכריז על עצמו כקיסר. ההנחה שלו הייתה שרוב הכוח כעת היה בדרומה של הארץ ו[[אתיופיה]] כעת מוכרזת בתור "ממלכה הנוצרית של אתיופיה" ונכנסה לתקופה של קשר מוגדל עם ה[[לבנט]], [[המזרח התיכון]], ו[[אירופה]].

תחת שלטונו של יקונו אמלק, המחוזות המרכזים של הממלכה היו [[מחוז טיגראיתיגראי (היסטורי)|טיגראיתיגראי]] הצפוני [[מחוז אמהרה (היסטורי)|אמהרה]] המרכזי ו[[שאווה]] הדרומי והיוו את הלב והמרכז הפוליטי גיאוגראפי של הממלכה הנוצרית. המלך החדש החל לגבש שליטה ברמות הצפוניות ולהרוס את המדינות המוסלמיות המקומיות כמו כן את עובדי האלילים שבאזור. הוא נהנה בעיקר מההצלחה הכי גדולה שלו כנגד [[סולטנות יפאט]], ממלכה הממוקמת דרומית מזרחית לאמהרה שאימה על הדרכים המסחריות בין העיר [[זילע]] והרמות המרכזיות.