אמנות יהודית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
שורה 42:
 
# '''הסוג הקדום''' (תחילת [[המאה ה-1|המאה הראשונה]] לספירה עד אמצע [[המאה ה-3|המאה השלישית]] לספירה), ובהם בתי הכנסת שנמצאו באתרים כגון [[הרודיון]], ב[[מצדה]] או [[כפר נחום]]. צורת המבנה הייתה כשל בזיליקה מרובעת. בשונה מן הבזיליקה הרומית הותקנה שורת עמודים לרוחבו של המבנה, הנוספת על שתי שורות העמודים הממוקמות לאורכו של המבנה, האופיניות למבני הבזיליקה. בחלק ממבנים אלו הושמט ה[[אפסיס]] האופיני. העמודים תמכו בקומת גלריה שהיה צמוד לקירות המבנה, מלבד החזית. חזית המבנה כללה שלוש דלתות, כבמבנה הבזיליקה ומעליהן חלונות לתאורה. גג המבנה נשען על [[גמלון]], אשר נחתך על ידי [[קשת (מבנה)|קשת]].{{הערה|1=‏אבי-יונה, מיכאל, "הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל ובתפוצות", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), '''האמנות היהודית''', הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 58.‏}} {{ש}} החלל הפנימי עוצב, כנראה, בפשטות. בצמוד לקירות קומת הקרקע נבנו ספסלי אבן לכל אורכו של המבנה ועוצבה רצפת אבן פשוטה. העיטור הפנימי כל [[תבליט]]ים מאבן מקומית, כדוגמת [[בזלת]], ועליהם דמויות, מוטיבים צמחיים ועיטורים גאומטרים שונים. בעיטור העמודים נעדרים עיטורי הקנוקנות וה[[וולוטה|וולטות]] ובמקומם מופיע כותרות [[הסדר הקורינטי|קורינטיות]], בעלות עיטור של צמח ה[[אקנטוס]].
# '''סוג המעבר''' (אמצע המאה השלישית עד סוף החמישית), כולל מגוון של טיפוסי בנייה שונים המעידים על הנסיוןהניסיון לגבש צורה אדרילית חדשה למבנה בית הכנסת. בתקופה זו עוצב מבנה ארון קודש בקיר הפונה אל העיר [[ירושלים]] ואילו פתח הכניסה למבנה הוצב בקיר שכנגד. כמו כן מתמעט השימוש בתבליטים לטובת ציורי [[פרסקו]] על קירויו הפנימיים של המבנה. מבין בתי הכנסת של תקופה זו בולטים בתי הכנסת ב[[חמת טבריה]] וב[[בית שערים]].{{הערה|1=‏אבי-יונה, מיכאל, "הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל ובתפוצות", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), '''האמנות היהודית''', הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 61-62.‏}} בנוסף, מופיעים על רצפת בתי הכנסת פסיפסים מפוארים, שנעשו כנראה על ידי אמנים שאינן בהכרח יהודים על פי ספרי דגמים האופנתיים לתקופה.
# ו'''הסוג המאוחר''' (מסוף המאה החמישית לספירה ואילך) דומה מאוד לצורת הבזיליקה הביזנטית. בולט גם השימוש בתוכנית לעיטור הרצפה בפסיפסים. תוכנית בסיסית זו הכילה דגמים גאומטרים לצד דימויים שוטנים ובהם [[:קטגוריה:כלי המקדש|כלי המקדש]], ובהם [[שופר]], [[הפרוכת]] ועוד, מוטיבים צמחיים כגון [[לולב]]ים, [[שריגים (אמנות)|שריגים]] לצד חיות כגון [[אריה|אריות]] ו[[ציפור]]ים. הפסיפסים הונחו ביחס אל החלל הארכיטקטוני, כך שהדימויים הקדושים ביותר הונחו קרוב אל אזור ה"היכלית", היא [[ארון הקודש]]. ב[[בית הכנסת בבית אלפא]] נמצאה רצפת פסיפס עשירה המעידה על תוכנית זו. בבית הכנסת ב[[מעון (אתר מקראי)|מעון]] נמצאו שרידי [[מנורת שבעת הקנים]] העשויה מ[[שיש]] לבן. לפי אומדן שחזורה, גובהה הגיע לידי 1.6 - 1.8 מטר.
 
שורה 65:
הממצא המרכזי מתקופת ימי הביניים הוא עיטור כתבי יד, מהם שרדו כתבי יד ופרגמנטים החל מן [[המאה ה-10]] לספירה. כתבי יד אלו מתארים לצד הטקסט גם תשמישי קדושה של בית המקדש. קבוצה גדולה יחסית של כתבי יד נוצרה ב[[ספרד]] והיא מושפעת מן האמנות הנוצרית והמוסלמית. ב"[[תנ"ך פרחי]]", המתוארך לשנים [[1366]]-[[1382]], וצוייר בידי [[אלישע בן אברהם קרקש]], בולטת השפעת העיטור המוסלמית ביצירת משטחים דקורטיבים וגאומטרים, וכן בדגמים מורכבים בסגנון ה[[ערבסקה|ערבסקות]] המוסלמיות. כתב היד נמנע מלתאר דמויות, למרות שהוא מכיל גם אטריביוטים מתוך הטקסט המרקאי. לעומת זאת, ב"[[הגדת סראייבו]]", אף היא מן [[המאה ה-14]], מופיעים תיאורים פיגורטיבים ברורים וכן עיטורים של שריגים מתפתלים ועליהם ניצנים וכן חיות כגון ציפורים, המשובצים מסביב לטקסט. ‏‏{{הערה|1=ראו: ‏לאנדרסברגר, פרנץ, "עיטור כתבי-יד עבריים בימי-הביניים", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), '''האמנות היהודית''', הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 111-112.‏}}
 
אף על פי ש[[אידאוגרפיה|השיר האידאוגרפי]], איננו ייחודי רק לספרות העברית בימי הביניים, ניכרת בתקופה זו חששיבות רבה יותר לצורה אמנותית זו, המנסה לאחד את שלוש האמנויות: שירה, [[ציור]] ו[[מוזיקה]], למצג אחד. הנסיונותהניסיונות לשוות לכתוב צורה גרפית הם קדומים מאד, והחלו עם המצאת הכתב והאל"ף בי"ת ה[[עברית|עברי]] וה[[לטינית|לטיני]]. בספרות [[ימי הביניים]] היו נפוצים שירי צורה, בעיקר בדמותם של תשמישי קדושה: גביעים, נרות, רימונים ועוד. ידוע בתולדות השירה העברית מ[[ימי הביניים]] שירו של רבי [[אברהם אבן עזרא]] לכבוד [[רבנו תם]], נכדו של [[רש"י]]. השיר צוייר במתכונת של אילן מסועף.
 
===הציור והפיסול במאה ה-19===
שורה 76:
לעומת האמנים היהודים, שהתמקדו באמנות המנותקת מן הממשות החומרית של ארץ הקודש, ניכרת במהלך המאה ה-19 יצירתם של אמנים נוצרים שהגיעו לצייר את אתריה ונופיה של ארץ הקודש. המניע ליצירות אלו היה מניע [[אוריינטליזם|אוריינטליסטי]] ודתי והתמקד בתיעוד, בתחילה בציור ואחר"כ גם ב[[צילום]], של אתרי הקודש ושל הווי החיים באוריינט.{{הערה|1=‏ראו: בן-אריה, יהושע, '''צייריה וציוריה של ארץ ישראל במאה התשע-עשרה''', יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1992.‏}}
 
ניתוק נוסף של האמנות היה מן המסורת של תיאורי ארץ הקודש שב[[אומנות]] כגון [[צורפות]] ו[[עיצוב]] פריטי קודש. יש להניח כי הדבר משקף את נסיוןניסיון ההשתלבות היהודי בחברה האירופית שלאחר ה[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפציה]]. אמנם סצנות מספורי התנ"ך היוו עדין נושא מרכזי בציור האירופי, אולם ניתן לקשור זאת גם אל השפעת האיקונוגרפיה הנוצרית לכתבי הקודש. בין האמנים שפעלו ברוח זו ניתן לציין את שמם של [[יוהנס וייט|יוהנס]] ו[[פיליפ וייט]] (Johannes and Philipp Veiy), נכדיו ה[[המרת דת|מומרים]] לנצרות של [[משה מנדלסון]], או [[אדוארד בנדמן]] (Eduard Bendemann), יהודי מומר אף הוא, שיצרו לפרקים יצירות השאובות מן התנ"ך.‏‏{{הערה|1=‏ראו: מנדלסון, עזרא, '''מאוריצי גוטליב, אמנות, היסטוריה''', זיכרון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 69-70.‏}}
 
הבולט מבין הציירים היהודים היה הצייר ה[[גרמניה|גרמני]] [[מוריץ דניאל אופנהיים]] ([[1800]]-[[1882]]), שהחל משנת [[1865]] ואילך עסק גם ביצירתן של תמונות מחיי המשפחה והיום-יום של היהודים. לצד חיי היום יום תיאר אופנהיים את בתי הכנסת ואת רובע היהודים, ובטקסים כמו "החתונה היהודית" ([[1861]]), "ברכת האב לבניו בערב שבת" ([[1882]]) או "שבת אחר הצהריים" ([[1866]]). הציורים שיקפו את זכרונות נעוריו באספקלריה רומנטית וסנטימנטלית שתיארה לא את המצב כפי שהיה אלא את העבר הדמיוני שאופנהיים ביקש לתאר. בתיאוריו מחה אופנהיימר את הסטריאוטיפים השליליים הרווחים ביחס ליהודי הגטו וחייהם. הציורים הופצו כ[[הדפס]]ים וזכו לתפוצה רחבה ושכנו בביתם של יהודים גרמניים רבים בסוף המאה התשע עשרה.
שורה 87:
אמן נוסף שיצירתו הושפעה מן הסגנון האקדמי היה ה[[פסל (מקצוע)|פסל]] ה[[רוסיה|רוסי]] [[מרק אנטוקולסקי]] ([[1843]]-[[1902]]). פסליו, שנושאיהם לקוחים מן התרבות וההיסטוריה המערבית, כגון "איוון האיום" ([[1871]]), "מות סוקרטס" ([[1875]]) או "שפינוזה" ([[1882]]). למרות הסגנון ה"[[ניאו קלאסיציזם|ניאו קלאסי]]" פסליו מצטיינים בהדגשת המאפיינים הרגשיים של הדמויות, ומכילים יסודות ריאליסטיים.
 
עבור קבוצה גדולה של אמנים, בני המחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה ההתייחסות אל הנסיוןהניסיון לתיאור "יהודי" של המציאות בגדר של מטרה משנית. במקום זאת שימשו ההתפתחויות הסכנוניות בדרך התיאור האמנותית, דבר שהתבטא בכינונו של [[אוונגרד]] אמנותי, כמטרה מרכזית באמנותם.
 
בין הציירים היהודיים שפעלו בתקופה זו היה [[סימאון סלומון]] (Simeon Solomon; [[1840]]-[[1905]]) - בן למשפחת ציירים [[אנגליה|אנגלית]]. סולומון, שניהל בחייו אורך חיים [[הומוסקסואליות|הומוסקסואלי]] גלוי, הושפע מקבוצת האמנים ה[[פרה-רפאליטים]]. יצירותיו הכילו איקונוגרפיה השואבת את השראתה ממגוון של מקורות ספרותיים שונים ומנוגדים כגון [[הברית החדשה]], [[התנ"ך]] והתרבות היוונית-קלאסית. לצד אלו יצר גם ציורי ז'אנר מהווי החיים היהודי שהתפרסמו כהדפסים. אולם, הסגנון הרומנטי שבעבודתו של סולומון היה רק פן אחד של השפעתם של השינויים האמנותיים הרבים.
שורה 126:
 
[[קובץ:Matitiyaho.jpg|ימין|ממוזער|150px|"[[מתתיהו החשמונאי (פסל)|מתתיהו החשמונאי]]" ([[1894]]) מאת [[בוריס ש"ץ]].]]
לעומת הכיוון האמנותי שהוביל ב'בלצאל', שיקפו יצירותיו של ש"ץ את השפעת האמנות האירופית מתוך נסיוןניסיון לכונן תודעה יהודית-[[ציונות|ציונית]] חדשה. הדבר התבטא בשימוש בדמויות מה[[תנ"ך]], שהוצגו בתוך מסגרת אמנותית השאובה מהתרבות האירופית-הנוצרית. פסלו של ש"ץ - "[[מתתיהו החשמונאי (פסל)|מתתיהו החשמונאי]]" ([[1894]]) - לדוגמה, הציג את המנהיג הלאומי היהודי [[מתתיהו הכהן]] כשהוא אוחז בחרב ודורך ברגלו על גופת חייל יווני. אופן הצגה זה קשור אל תמה אידאולוגית של "ניצחון הטוב על הרע", כפי שהוא מתבטא, למשל, בעיצוב דמותו של [[פרסאוס]] בפיסול של [[המאה ה-15]].{{הערה|1=‏ראו: מישורי, אליק, '''שורו הביטו וראו''', עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 53-55.‏}} סדרת לוחות הזיכרון שיצר ש"ץ עבור מנהיגי [[היישוב]] היהודי שואבת אף היא מן האמנות הקלאסית, כשהיא משלבת אותה עם מסורת עיטורית ברוח תנועת ה[[אר נובו]]. את ההשפעה של האמנות הקלאסית והרנסאנסית על ש"ץ ניתן למצוא אף בהעתקי פסלים אשר הזמין עבור "בצלאל", ואשר הוצבו ב[[בית הנכות בצלאל|בית הנכות]] שלו כמודל אידאלי עבור תלמידי בית הספר. בין פסלים אלו ניתן למנות את "[[דוד (ורוקיו)|דוד]]" ואת "פוטו עם דולפין" ([[1465]]) מאת [[אנדריאה דל ורוקיו]]. ‏‏{{הערה|1=‏ראו: מישורי, אליק, '''שורו הביטו וראו''', עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 51.‏}}
 
יצירתם של אמני בצלאל ביקשה ליצור קשר בין תקופת התנ"ך, [[שיבת ציון]] ו[[החשמונאים]], לבין השאיפה הציונית בפיתוח היישוב עברי, מתוך מניעים אידאולוגים [[ציונות|וציוניים]]. האמנים עשו זאת בעזרת שאילת [[מוטיב (ספרות ואמנות)|מוטיבים]] מן ההיסטוריה של האמנות ושל העיטור, אשר נתפשו בעיניהם כמוטיבים 'יהודיים' ועשו שימוש בסגנון שנתפש בעיניהם כ'מזרחי'.
שורה 139:
[[קובץ:Danziger, Itzhak, Nimrod, 1939.jpg|שמאל|ממוזער|250px|"'''[[נמרוד (פסל)|נמרוד]]'''" ([[1939]]) מאת [[יצחק דנציגר]].]]
{{ערך מורחב|דלות החומר}}
אחד מן הנסיונותהניסיונות לפרשנות יהודית של האמנות הישראלית נעשה על ידי [[שרה ברייטברג-סמל]] בתערוכת "[[דלות החומר]]", שהוצגה בשנת [[1986]] ב[[מוזיאון תל אביב לאמנות]]. כותרת תערוכת "דלות החומר" הכילה ציטוט מתוך ספר [[דברים]] (ל, י"ד) - "כי-קרוב אליך הדבר מאוד". ציטוט זה, הדגים את תפיסת האמנות של קבוצת האמנים הללו בעיני ברייטברג-סמל, כתפיסה חילונית-מודרניסטית שבתוכה מעורבים סממנים של יהדות. מחד העבודות היו נטולות דתיות, כמו שהגדירה ברייטברג-סמל את עבודותיו של [[רפי לביא]] - "אין כותל, אין חומה, אין אוגוסטה ויקטוריה", ומאידך העבודות נוצרו "על רקע דת שהא-אסתטיקה והתפיסה הלא-גשמית היו לסימניה".
 
[[קובץ:Druks Memorial to Manshia 65.jpg|ימין|ממוזער|150px|"'''יד למנשיה'''" ([[1965]]) מאת [[מיכאל דרוקס]].]]