גירוש פעילי החמאס ללבנון – הבדלי גרסאות

'''מבחינה משפטית-מוסרית''' טוענים המבקרים{{הערה|1=הכוללים בין השאר, את שר המשפטים, פרקליטת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים ושלושה שופטי ביהמ"ש העליון.}} כי גירוש בני אדם ממולדתם הינו אקט קיצוני האסור לפי [[אמנת ז'נבה הרביעית]], וכי יש להשתמש בו רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות. זאת ועוד, הגירוש בוצע שלא על פי אישום אישי בביצוע פשע כלשהו, כך שהגירוש מהווה לטענתם [[ענישה קולקטיבית]] האסורה כשלעצמה גם היא באמנת ז'נבה. הטיעון הזה נתמך על ידי החלטה 799 של [[מועצת הביטחון]] מה־[[18 בדצמבר]].

 

 

'''מבחינה מעשית''' יש הטוענים כי הגירוש פגע בישראל ודווקא חיזק את חמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו [[עבד אל-עזיז רנטיסי]] ו[[מחמוד א-זהאר]], שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם [[משמרות המהפכה]] האיראניים ועם ה[[חזבאללה]], שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים.{{מקור}} מ-[[1994]], אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת [[יחיא עיאש]], להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה ‏‏{{הערה|1=‏[[רונן ברגמן]], '''חזבאללה 2''', [[ידיעות אחרונות]], [[2 בינואר]] [[2009]]‏}}.