|
בתקופת [[האינפלציה בגרמניה בשנות העשרים]] ובתקופת [[השפל הגדול]] רכש שליטה על עוד עשרות עיתונים ברחבי גרמניה ועל [[סוכנות ידיעות|סוכנות הידיעות]] "טלגרף יוניון". עם הקלעותה של חברת הסרטים הגרמנית הממלכתית-למחצה, [[UFA]], לקשיים כלכליים ב-[[1927]] "הציל" אותה הוגנברג וצירף אותה לאימפריית ה[[אמצעי תקשורת|מדיה]] שלו. הוגנברג לא פיטר כמעט איש מעובדי החברה הליברלים והיהודים, שיצרו עד אז יצירה [[אקספרסיוניזם|אקספרסיוניסטית]], [[אוונגרד]]ית ו[[קוסמופוליטיות|קוסמופוליטית]], שהייתה שנואה על הימין הלאומני. עובדים אלה הבינו שלא יוכלו עוד לתפקד בחברה בשליטת הוגנברג ועזבו, רבים מהם ל[[הוליווד]].
הוגנברג תמך בהחלת "עקרון המנהיג" (führerprinzip), המבטל את השיטה המפלגתית ה[[דמוקרטיה|דמוקרטית]] לטובת תמיכה במנהיג אבסולוטי, שכל דבריו הם חוק. נסיונוניסיונו להציב את עצמו כ[[פיהרר]] של המפלגה הלאומנית ב-[[1929]] גרם לפיצולה. הוגנברג ועיתוניו, שפנו ל[[אריסטוקרטיה]], למעמד הגבוה של קצינים ואצילים, לבעלי קרקעות ואחוזות בעיקר בצפון גרמניה ול[[בורגנות]] העשירה של ה[[תעשיין|תעשיינים]], נטו להתעלם מהמפלגה הנאצית, שפנתה ל[[מעמד הפועלים]] ול[[אבטלה|מובטלים]]. כאשר התייחס הוגנברג להיטלר ולמפלגתו, הדגיש את היותם "[[סוציאליזם|סוציאליסטים]]". עם זאת, במהלך מערכות הבחירות של רפובליקת ויימאר כרסמה המפלגה הנאצית העממית בעיקר בכוחה של המפלגה הלאומנית{{הערה|1=[http://www.gonschior.de/weimar/Deutschland/Uebersicht_RTW.html השוואת בחירות לרייכסטאג ברפובליקת ויימאר]}}. למרות התיעוב ההדדי בין היטלר והוגנברג, הם שיתפו פעולה במסגרת [[משאל עם|משאל העם]] שאורגן ב-[[22 בדצמבר]] [[1929]] בנסיוןבניסיון להעביר חוק שיסכל את [[תוכנית יאנג]] לפריסת חובות הפיצויים של גרמניה (ולפיכך יבטל את ההסכמה הגרמנית ה"משפילה" לתנאי [[חוזה ורסאי]]). החוק היה חסר סיכוי, אך הצעד המתריס קבע את סדר היום וגרר את גרמניה למסע תעמולה חסר רסן. הוגנברג הסכים בסלידה שמנהל ה[[תעמולה]] יהיה [[יוזף גבלס]], עיתונאי ותועמלן זול, רעשני ובן למעמד הנמוך שתקף לא אחת את ה[[קפיטליזם]]. כך איפשר הוגנברג למפלגה הנאצית גישה לפרסום באימפריית העיתונות שלו. המשאל, שהסתיים בכישלון צפוי-מראש מבחינת הימין הקיצוני, הצליח להביא כ-6 מיליון גרמנים (14.5%) להצביע בעד החוק, מעל ומעבר לכל ההערכות המוקדמות.
ב-[[1930]], בעת נסיונותניסיונות הקמת הממשלה של [[קנצלר גרמניה|הקנצלר]] [[היינריך ברינינג]], ליברל מ[[מפלגת המרכז הגרמנית]] שביקש ליצור [[קואליציה רחבה]] בתמיכת היטלר, הנהיג הוגנברג [[אופוזיציה]] תקיפה בניסיון "לעקוף את היטלר מימין" על רקע הכרסום המתמשך בכוחה של המפלגה הלאומנית על ידי המפלגה הנאצית העממית, שהפכה למפלגה השנייה בגודלה. בפברואר [[1931]] פרשו שתי המפלגות מהרייכסטאג וגיבשו את "האופוזיציה הלאומית המאוחדת" שמטרתה המוצהרת הריסת השיטה של ויימאר. רשת העיתונות של הוגנברג החלה לפרסם בהבלטה את נאומיו של היטלר ואת פרסומי התעמולה של המפלגה הנאצית וחשפה אותם בפני קהל רחב שלא הכירם קודם לכן. יתרה מכך, מעמדו של הוגנברג בקהילת העסקים ובעלי ההון סייע להיטלר להתקבל בקרב בעלי הון, שחששו מנטייתו האנטי-קפיטליסטית ואיפשר הזרמת כספים למפלגה הנאצית. אולם, בבחירות הכלליות בנובמבר 1932, בהן רצו המפלגות בנפרד, הפכה המפלגה הנאצית לגדולה ביותר ברייכסטאג.
בינואר [[1933]] ניסה [[קורט פון שלייכר]] ליצור ממשלה רחבה תוך שיתופם של הוגנברג (שעמד כעת בראש מפלגה קטנה בת 51 חברים בלבד מתוך 584 מושבי הרייכסטאג), ראש הפלג השמאלי של המפלגה הנאצית [[גרגור שטראסר]] ויו"ר מפלגת [[איגוד פועלים|איגודי הפועלים]] ה[[הכנסייה הקתולית|קתולית]], אדם שטגרוואלד (Adam Stegerwald). המשא-ומתן כשל כיוון שהוגנברג סירב לשבת יחד עם מנהיג איגוד פועלים. לאחר כישלון הקמת הממשלה דחק ראש ממשלת פרוסיה, [[פרנץ פון פאפן]] בהוגנברג והיטלר לשתף פעולה על מנת להפוך את היטלר ל[[קנצלר גרמניה]]. התנאי שהציב הנשיא [[פאול פון הינדנבורג]] לפון פאפן על מנת שיסכים להפוך את היטלר לקנצלר היה שהוגנבורג יקבל את תיקי הכלכלה והחקלאות הן ברמת כלל-גרמניה והן בממשלת פרוסיה. הוגנברג הסכים, מתוך סברה שיוכל להשתמש בהיטלר. בבחירות של מרץ 1933 חבר הוגנבורג להיטלר ושב וזכה באותו מספר מושבים, מספר חסר ערך משום ש[[חוק ההסמכה (גרמניה)|חוק ההסמכה]] שהעביר היטלר במרץ 1933 ביטל למעשה את כוחו של הרייכסטאג.
|
