יעקב הכהן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ פירוש נוסף
שורה 20:
בשנת [[1913]] לקה במחלה קשה, שמנעה ממנו לעסוק בעריכת עיתונו אלצבאח במשך חמישה חודשים. ב-[[25 בדצמבר]] [[1913]] חזר להוציא לאור את העיתון, ופרסם בו מאמר תודה לקוראים הרבים ששלחו מכתבים ושאלו לבריאותו:{{ציטוט|לקוראים היקרים. למי אודה ומי אזכיר מבין כותבי המכתבים וגלויות הדואר שקיבלנום מכל עיר ומידידינו וממנויינו, ידידי 'אלצבאח' וקוראיו. (...) אחי הקוראים! הנני עדיין חלוש מבחינה גופנית ואין ביכולתי לשוב לעבודה באופן מלא, אך בהסכמת הרופא הותר לי לקום ממיטתי שעות ספורות ביום. (...) השלכתי יהבי באל והחלטתי להתחיל בעבודה אף על פי חולשתי ולקיון בריאותי.{{הערה|[[יוסף טובי]] וצביה טובי, '''הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850''', אורות יהדות המגרב, 2000, עמ' 271.}}}}
 
הכהן המשיך להוציא לאור את העיתון באופן רציף במשך שלושה וחצי חודשים נוספים. היה נראה שמצבו משתפר, אך ביום הראשון לאחר [[פסח]], ב-[[19 באפריל]] [[1914]] נפטר בביתו, בגיל 42 בלבד. על פי [[דניאל חג'אג']], אבל רב אחז ברבים מבני העיר שהכירוהו - יהודים, מוסלמים וצרפתים. בעיתונים רבים בתוניסיה פורסמו הספדים לזכרו. אחד ההספדים הראשונים פורסם בעיתון היהודי "אל-פג'ר", בעריכתו של [[יעקב שמלה]], למרות שעד אותה עת שררה תחרות גדולה בינו לבין עיתונו של הכהן:{{ציטוט|האיר הבוקר בזעקות, על ידידנו מנהל 'אלצבאח'! המנוח היה מפורסם כבעל עט מהולל, סופר מהיר, משורר צח לשון, אלא שהמנוח היה דבק בדרכו אשר אילצה את עיתוננו להתנגד למאמריו. אך הפוליטיקה לא מחתה את ידידותנו השוכנת בתוך לבנו ואשר לא תמחה לעד ממחשבותינו.{{הערה|[[יוסף טובי]] וצביה טובי, '''הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850''', אורות יהדות המגרב, 2000, עמ' 273.}}}} כמה עיתונאים מידידיו וממשיכי דרכו של הכהן המשיכו במשימה של הוצאה לאור של העיתון היומי אלצבאח שהקים, והעיתון יצא לאור באופן יומי עוד למעלה מ-15 שנה, בעריכתם של [[דניאל חג'אג']] ו[[שמעון כהן (עיתונאי)|שמעון כהן]], עד לסגירתו ב[[אוקטובר]] [[1940]] על ידי [[משטר וישי]].
 
על מפעליו התרבותיים השונים זכה לאות הכבוד "נישאן איפתיכ'אר" מהממשל התוניסאי בשנת [[1906]].{{הערה|שם=אלמליח}}