אלפונס רטיסבון – הבדלי גרסאות

לאבור סיפרה כי מריה ביקשה ממנה ליצור [[מדליה]] שתציג את החיזיון, ומצדה השני יופיעו שני לבבות - אחד שלה ואחד של ישו - וצלב המשולב באות M המסמל את שמה של מריה. כן ביקשה לפזר 12 כוכבים המסמלים את שנים עשר [[שנים-עשר השליחים|השליחים]] של ישו. היא הבטיחה כי האל יגמול חסדים גדולים עם כל מי שיחזיק במדליה בזמן התפילה. לאחר מאמצים מרובים, הצליחה לאבּור לשכנע את הממונים עליה ליצור את המדליה, ולאחר שריפאה חולים והביאה להתנצרותם של רבים נודע שמה כ"מדליית הפלא".

 

רטיסבון הגיב לסיפור המדליה בלעג רב, אך הסכים לענוד אותה על צווארו ואפילו נשא את התפילה. הדבר לא קירב אותו ל[[נצרות]], אך בימים הבאים בילה יותר ויותר בחברתו של הברון דה בוסייר, ששוחח איתו רבות על התנצרות.

 

רטיסבון [[טבילה לנצרות|הוטבל]] לנצרות, ובעקבות כך הוחרם ממשפחתו, סולק ממשרתו בבנק של דודו ונושל מה[[ירושה]]. המילים הראשונות שכתב לאחר הטבלתו היו: "הו אלוהים... אני, שרק לפני חצי שעה הייתי [[כופר (אמונה דתית)|כופר]]! אני שחשתי שנאה כה תהומית לדת הנוצרית! כל מי שמכיר אותי הלא יודע כמה כדאי לי להישאר יהודי: משפחתי יהודית, כלתי יהודית, דודי הוא יהודי. בהופכי לנוצרי אני מקריב את כל חלומותיי ותקוותיי עלי אדמות, ובכל זאת איני מצטער".

 

בשנת [[1843]], כשנה לאחר התנצרותו, סייע רטיסבון לאחיו תיאודור בהקמת אחוות "אחיות גבירתנו מציון" שנודעו כ"[[האחיות ציון]]". הוא הוסמך לכמורה ב-[[1847]], והצטרף למסדר ה[[ישועים|ישועי]]. לאחר שנים אחדות, בהסכמת ה[[אפיפיור]] [[פיוס ה-9]], עזב את המסדר הישועי תוך הצהרה כי בכוונתו להקדיש את חייו להמרת יהודים לנצרות. ב-[[1855]] העתיק רטיסבון את אחוות "האחיות ציון" ל[[ירושלים]], וב-[[1856]] בנה עבורן את [[מנזר האחיות ציון (העיר העתיקה)|מנזר האחיות ציון]] ב[[הרובע המוסלמי|רובע המוסלמי]], במקום שנודע כ[[קשת אקה הומו]] על ה[[ויה דולורוזה|וויה דולורוזה]]. במנזר הפעילו הנזירות [[בית ספר]] לבנות ובית יתומות. ב-[[1860]] הקים רטיסבון סניף של המסדר בכפר [[עין כרם]] הסמוך לירושלים, ובו [[כנסייה]] ובית יתומות נוסף שנועד לשכן פליטות [[מארונים|מארוניות]] מ[[לבנון]] שהוריהן [[היסטוריה של לבנון: המרד ותוצאותיו (1861 - 1914)|נטבחו בידי הדרוזים]]. רטיסבון אף הקים בית יתומים בשם "המנזר על שם [[פטרוס]] הקדוש", השוכן היום ברחוב [[שמואל הנגיד]] בירושלים, הוא "[[מנזר רטיסבון|בניין רטיסבון]]". במקום זה פעל במשך שנים בית ספר מקצועי לבנים שנוהל על ידי נזירים ממסדר "[[אבות ציון]]". את מגוריו חלק רטיסבון בין ביתו בבית היתומות בעין כרם, לבין חדרו בבית היתומים. ה[[נזיר|נזירה]] נעמי, מהנזירות הראשונות בבית היתומות, סיפרה כי רטיסבון "שמר לעצמו רק דברים נחוצים ביותר. הוא היה קפדן מאוד בכל הקשור לסדר ולניקיון ונהג לקום מוקדם כל בוקר ולקרוא פרקי [[תפילה]] עד טקס ה[[מיסה]] היומי. לקראת הערב היה מקדיש שעה שלמה לתפילה, וכשלא היה בנסיעות, הסתובב ופיקח על הבנייה".

 

את ימיו האחרונים העביר רטיסבון ב"בניין רטיסבון". על ימים אלה סיפר האב פילומן (Phillomène) שסעד אותו בימיו האחרונים: "עיניו של רטיסבון כהו והוא לא יכול היה יותר לקרוא או לכתוב. בשל כך חזר ואמר את התפילות השגורות על לשונו. הושבנו אותו בקצה הספה כשפניו אל הדלת, משם יכול היה לראות את [[מגדל דוד]] כה ברור, עד כי אמר שהוא שכן שלו." דוקטור סָבָּדיני (Sabadini) שטיפל בו באחרית ימיו כתב: "הוא היה אדם מצוין, [[רוחניות|רוחני]], בעל חסד, חריף ומשכיל מאד. בצניעותו הרבה השתדל להישאר מאחורי הקלעים כמה שאפשר. הייתה לו נפש עמוקה ביותר, ובמבטו החודר קרא את נפשותיהם של אחרים". רטיסבון לעומת זאת כתב ביומנו: "אני ילד מפונק של הכנסייה, ובתור שכזה אני בלתי נסבל ולעתים ממש נורא ואיום"...