עגיל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 62.0.202.1 (שיחה) לעריכה האחרונה של דוד שי
אין תקציר עריכה
שורה 19:
עד תחילת שנות השבעים לא הייתה ענידת עגילים בקרב נשים נוהג נפוץ בישראל. הספר "[[המצחיקה עם העגילים]]", למשל, של הסופרת [[יעל רוזמן]] שיצא בשנת 1967 מתאר [[ילדות|ילדה]] [[עולה חדש|עולה חדשה]] העונדת עגילים השונה מסביבתה. גם ב[[ארצות הברית]] לא היה חירור אזניים נוהג נפוץ, ורוב העגילים הנענדים היו עגילי קליפס. לקראת סוף שנות ה-70 גברה הפופולריות של חירור אזני הנשים בארץ ובעולם לשם ענידת עגילים. המצאת אקדח העגילים, המשמש לפעולת החירור, תרמה אף היא לעליה בתפוצת העגילים הדורשים חירור. כיום, כמעט כל הנשים בישראל מחוררות את אזניהן לשם ענידת עגילים. נשים רבות נהגות לחורר את תנוך אוזנן יותר מפעם אחת ולענוד מספר עגילים בכל אוזן. יש העונדים עגילים בכל שאר חלקי האוזן, בעיקר בשוליה.
 
בתרבות המערבית המודרנית נחשבו העגילים עד לא מזמן לנחלתן הבלעדית של [[אישה|נשים]]. החל מ[[שנות ה-60]] התרבה בהדרגה מספרם של ה[[גברים]] עונדי העגילים, אם כי מספרם עדיין נמוך בהרבה מזה של הנשים שעונדות עגילים. בניגוד לנשים, גברים עונדי עגילים מעדיפים כמעט תמיד את ענידתו של עגיל באחת האוזניים בלבד, וכן את ענידתם של עגילים פשוטים (שאינם תלויים) או של עגילי [[חישוק]]. [[שאול טשרניחובסקי]], שבילדותו תלו הוריו עגיל על אוזנו, סגולה לאריכות ימים, סיפר: "ראיתי אך גברים מעטים בין הגויים, ובין היהודים עוד פחות מזה, יוצאים בעגיל. הגבר לא קיבל מעולם עגיל בשתי אוזניו."{{הערה|[[שאול טשרניחובסקי]], "מעין אבטוביוגרפיה", בתוך: בעז ערפלי (עורך), '''שאול טשרניחובסקי : מחקרים ותעודות''', [[מוסד ביאליק]], 1994, עמ' 47.}} מבחינה חברתית עגיל בצד ימין מזוהה עם הקהילה הגאה.
 
== ראו גם ==