הרפובליקה של ונציה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1הכ\2\3 |
מור ולבונה (שיחה | תרומות) |
||
שורה 51:
===במאות ה-16-15: המאבק בעות'מאנים, ליגת קמבריי ונפילת קפריסין===
[[קובץ:Eastern Mediterranean 1450 - HE.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפת הטריטוריות לחופי הים התיכון בסביבות שנת [[1450]]. הטריטוריות הוונציאניות - בירוק]]
בתחילת [[המאה ה-15]] הרחיבו הוונציאנים את הרפובליקה לאזורים באיטליה ולאורך החוף ה[[דאלמטיה|דאלמטי]], מ[[איסטריה]] ועד [[אלבניה]], שאותה רכשו ממלך [[נאפולי]] ב-[[1409]] תמורת 100,000 [[דוקט]] בלבד. ונציה הציבה בדאלמטיה אצילים ששלטו במקום, בתגובה לאיומי ההתפשטות מצד [[ג'אן
ב-[[1408]] נרגעה המתיחות בדאלמטיה כאשר נחתמה שביתת נשק עם [[זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] ומלך הונגריה. מיד בתום שביתת הנשק פלשה ונציה לפטריארכיה של [[אקוויליה]], והשתלטה על [[טרוגיר]], על [[ספליט]], על [[דורס]] ועל ערים נוספות. כך הצליחה ונציה לחבר את מושבותיה האדריאטיות.
שורה 87:
כמה חודשים לאחר הקרב הבין יוליוס השני כי הריסה מוחלטת של רפובליקת ונציה, שהייתה אז המעצמה האיטלקית היחידה שביכולתה לעמוד מול מעצמות כמו צרפת או הטורקים, תסכן את מעמדו. עוינותו לוונציה פחתה, והוא ניסה להפריד בין צרפת לקיסר. הדוג'ה [[אנדראה גריטי]] כבש מחדש את פדובה מהצרפתים, והצליח להחזיק בה למרות מצור של כוחות הקיסר. ונציה השתלטה מחדש גם על ויצ'נצה, ברשה וורונה. ניצחונות אלה לא שינו את המגמה: לאחר אירועי 1509 נפסקה התפשטותה של רפובליקת ונציה.
לאחר התבוסה לליגת קמבריי התגברו הסכסוכים בין הסרניסימה לבין הטורקים. האי [[קפריסין]], שהיה [[המדינות הצלבניות|מדינה צלבנית]] ([[ממלכת קפריסין]]) עד שסופח לוונציה בפברואר 1489, הותקף על ידי הטורקים כבר באותה שנה. הם פשטו על חצי האי קרפס (Karpass) שבקפריסין, בזזו אותו, שבו תושבים ומכרו אותם ל[[עבדות]]. הוונציאנים חפצו לכבוש מחדש את נחלותיהם, אך לאחר מפלת 1509 נמצאו במצב בעייתי: על אף היותם מעצמה ימית בעיקרה, לא נותר להם כוח ימי חזק דיו להתמודד לבדם עם צי מלחמה טורקי. ב-[[1537]] כבש [[ח'יר א-דין]] "ברברוסה" כמה מאיי יוון שהיו בשליטה ונציאנית, ובהמשך תקף את קורפו, השמיד גידולים חקלאיים ושבה את רוב תושבי המקום. הוא צר על המבצר הוונציאני באי, אך זה היה מוגן היטב ועמד במצור. הטורקים החליטו לעזוב את האי, ותקפו את [[קלבריה]]. בספטמבר [[1538]] איגדו מספר מדינות את כוחותיהם בקורפו, במסגרת קואליציית "הליגה הקדושה" כנגד הטורקים. ארמדה שבה שולבו צי ונציאני, צי ספרדי, צי של האפיפיור [[פאולוס השלישי]] וצי של [[קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|הקיסר קרל החמישי]], יצאה לתקוף את "ברברוסה" ב[[פרווזה]] (Prevesa) שבצפון יוון. בראש הצי המשולב עמד האדמירל [[אנדריאה דוריה]], שהיה אז בן 72. המתקפה נכשלה, וב-[[1539]] תקף הצי הטורקי את [[לימסול]] והרס אותה. בחששם מהאימפריה העות'מאנית המתחזקת, ביצרו הוונציאנים את [[קירניה]], [[ניקוסיה]] ו[[פמגוסטה]] (Famagusta), אך ערים רבות אחרות בקפריסין נפלו בידי הטורקים. באוקטובר [[1540]] חתמו הוונציאנים על הסכם שלום שבו שילמו לטורקים 300,000 דוקאט והכירו בבעלות הטורקים על הטריטוריות שכבשו ובהיותם בעלי זכות שווה לוונציאנים במימי הים האדריאטי. מנגד הבטיחה ונציה את חופש הסחר שלה ל[[אלכסנדריה]], [[ביירות]] ו[[טריפולי]], וקיבלה רישיון גישה למספר ערים טורקיות, ביניהן [[קונסטנטינופול]], [[גלאטה]], [[גליפולי]] ו[[נפפקטוס|לפנטו]].{{הערה| M. E. Mallett and J .R. Hale, '''The Military Organization of a Renaissance State: Venice c. 1400 to 1617''' (Cambridge 1984), page 232.}} בסיכום שלוש שנים של מאבק בטורקים, מחירו של הסכם זה היה גבוה מאוד עבור הוונציאנים. הוא הבטיח את שליטת הטורקים בים התיכון למשך יותר משלושים שנה - עד [[קרב לפנטו]].
[[קובץ:Italia 1796 - HE.svg|שמאל|ממוזער|250px|חצי האי האיטלקי וסביבתו, שנת 1796. הטריטוריות הוונציאניות - בירוק בהיר]]
|