יעקב כרוז – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 21:
בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]] שימש קריין בתחנת שידור בריטית ששידרה מ[[ירושלים]] שידורי [[תעמולה]] לעם ההונגרי, ב-[[1943]] נשלח מטעם הבריטים ל[[חאלב]] שב[[סוריה]] כקצין קישור לכוחות הצרפתיים. היה חבר ארגון [[ההגנה]], ב-[[1946]] עבר קורס מודיעין והיה חבר ב[[ש"י]]. ב-[[1947]] נשלח מטעם הנהגת היישוב העברי כאיש [[המוסד לעלייה ב']] ל[[צרפת]] ול[[צפון אפריקה]], שם פעל להברחת יהודים ומתן היתרים לעלייתם לישראל וב-[[1948]] מונה לראש הארגון בצפון אפריקה. היה מפקד מרחב [[תל אביב]] בשירות הביטחון הכללי, ב-[[1951]] מונה למפקד מרחב [[ירושלים]] וראש האגף הערבי בארגון. יחד עם [[שלמה הלל]] ו[[מרדכי אלמוג]] היה חבר בוועדת חקירה שמינה [[ראובן שילוח]] לבדיקת הנסיבות שהביאו לנפילת רשת המודיעין ב[[עיראק]] ולהוצאתם להורג של [[יוסף בצרי]] ו[[שלום צאלח]]. בתפקידו האחרון בשירות הביטחון ארגן את תחום המסתערבים.
 
הצטרף למוסד ונשלח לשגרירות ישראל ב[[פריז]], שם היה נציג כללי של המוסד ב[[אירופה]] וקצין קישור עם שירות הביטחון הצרפתי, בתקופה זו הוא סייע למנכ"ל משרד הביטחון [[שמעון פרס]] בהידוק הקשרים הביטחוניים [[צרפת]]. בסוףבאפריל [[1957[1958]] מונה לראש אגף "תבל" האחראי על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים של המוסד, היה ממייסדי הקשר הביטחוני בין [[יחסי אתיופיה-ישראל|אתיופיה לישראל]] ב-[[1958]] עת נסע יחד עם [[איסר הראל]] למפגש עם ראשי השירות החשאי האתיופי ועם [[היילה סלאסי, קיסר אתיופיה]], היה ממתכנני מבצע [[חטיפת אייכמן]] והשתתף במבצע לאיתורו של הילד [[יוסל'ה שוחמכר]]. היה ממייסדי הקשר המחודש בין [[יחסי איראן-ישראל|איראן לישראל]], קידם את [[יחסי מרוקו-ישראל]], בין השאר נפגש בחשאי עם המלך [[חסן השני]] פגישה שבמהלכה נרקמה עסקת מכירת נשק למרוקו דרך איראן וכן היה מעורב בהסכם להעברת נשק שלל מ[[מלחמת סיני]] לכוחותיו של [[כמיל שמעון]] בלבנון, דרך איראן. כמו כן פיתח את הקשרים החשאיים עם [[טורקיה]], [[סודן]] ועם מדינות [[מערב אפריקה]], כולל הקמת מטה המוסד ב[[אקרה]] בירת [[גאנה]]. ב-[[1961]] סיים את כהונתו כראש תבל. נשלח שוב לפריז, והיה אחראי על פיתוח הקשרים עם השירותים החשאיים במערב אירופה.
 
בתחילת [[1964]] מונה על ידי ראש המוסד החדש [[מאיר עמית]] למשנה לראש המוסד. היחסים בין השניים היו עכורים לאור האמונים ששמר כרוז לקודמו של עמית, [[איסר הראל]]{{הערה|מאיר עמית, ראש בראש, מבט אישי על אירועים גדולים ופרשיות עלומות, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 134}} וכרוז התפטר מתפקידו ב-[[1966]]. ב-[[1968]] מונה לראש הנציגות הדיפלומטית של ישראל ב[[יוון]] וכיהן בתפקיד במשך כשנתיים.