לוחמה בתקופה ההלניסטית – הבדלי גרסאות

בקרב עצמו הוצב בדרך כלל הפלנקס במרכז המערך. מימינו ומשמאלו כוחות קלים ופרשים, מלפניו כוחות קלים נוספים החמושים בכלי הטלה שונים. מטרת האחרונים הייתה לאפשר את התפרסות הצבא ולשבש את פריסת הצבא היריב. לעתים, במיוחד אם הפלנקס הייתה גדולה מאוד, הוכנסו פרשים או רגלים קלים בין גושי הפלנקס.

הטקטיקה התפתחה מהטקטיקה היוונית הקלאסית, של התנגשות גושי פלנקס גדולים. הפלנקס היוונית הקלאסית לא הייתה מחולקת, לרב ליחידות משנה (למעט ב[[הצבא הספרטני|צבא הספרטני]] ותקופת הזהר ב[[תבאי]]). הפלנקס ההלניסטית, לעומת זאת, חולקה ליחידות משנה קבועות, שהקנו לה גמישות רבה יותר בשדה הקרב. למרות חלוקת הפלנקס ליחידות משנה, עדיין המבנה היה מסורבל יחסית ולא נח לתמרון, בגלל הצורך לשמור על שורות קבועות כדי שצורת הקיפוד שאיפיינה את הפלנקס לא תתפזרתשמר. בצירוף לרומח הארוך - שהקשה על תמרונו של החייל - היה מבנה הפלנקס מוצק, אך פגיע להתקפות באגפיו ובעורפו. בעיה נוספת הציב שטח משובש קשה למעבר. ההליכה בשטח כזה פערה פרצות בשורות החיילים, ואויב זריז יכול היה לנצל זאת, כדי לחדור בין הרמחים. ויתור על הרומח היה אפשרי, אך לא פרקטי, היות שחרבו של פלנגיט הייתה קצרה מאוד, ולא התאימה ללוחמת פנים מול פנים בשדה הקרב.

כדי לגונן על האגפים החשופים, ולהגנה על הפלנקס בשטח משובש, השתמשו בחיילים בעלי חימוש קל יותר או פרשים. תפקידם לא היה הגנה על האגפים בלבד, אלא היה עליהם לתקוף ברגע הנכון את אגפי האויב, כדי למוטט את המערך שלו.

הרגלים הבינוניים שהורכבו בעיקר מפלטסטים היו יעילים מאוד בשטח הררי, מיוער או משובש, שבו השתמשו בדרך כלל בחיילים קלים, ולא בחיילי פלנקס שלא התאימו כל כך ללוחמה בשטח זה. שריונם הקל הקנה להם עדיפות על הכוחות הקלים, שהיו נטולי שריון בדרך כלל, ועדיין היה קל מספיק, כדי לאפשר להם ניידות גבוהה, ויכולת לחימה במערך מפוזר. חיילים אלה היו יעילים גם לניצול פרצות במערך הפלנקס, ואםובמקרים אכן נפערו חורים מעין אלה, היוכאלו יכוליםיכלו לעשות שמות בפלנגיטים.

ההכרעה הושגה לרוב על ידי תמרון מוצלח, ולא על ידי השמדת כוחות האויב בהתנגשות חסרת השראה. הקרבות נוהלו בדרך כלל עד הכניעה, ולא הייתה שאיפה להשמיד את צבאו של היריב. שיעור האבדות לא עלה בדרך כלל על 15-20% מכלל הכח ולרבולרוב עמד על 10%.