פתיחת התפריט הראשי

שינויים

{{דרוש מקור}} בחלק יש ציון ספר אבל לא מיקום מדויק
 
===בעייתיות===
[[מישל פוקו]] הצהיר כי פדרסטיה הוצגה כשדה של שאלות מוסריות בתרבות היוונית, היא "היוותה נושא לדיונים מוסריים נוקבים במיוחד" עם התמקדות בצניעותו/מתינותו של הארומנוס (המונח מתייחס לנערים ה"נאהבים"). הקשר בין נער מתבגר לגבר בוגר נתפס כאחד השלבים של עיצוב דמותו הפוליטית והמוסרית של המתבגר. [[ג'רמי בנת'ם]] מציג השקפה נוספת במאמרו שנכתב בשנת 1785, מאמר שלא פורסם בעודו בחיים, ואשר ראה אור רק בשנת 1978. לפי בנת'ם, לא היה זה ההיבט של יחסים בין בני אותו המין שהוחרם על ידי היוונים, אלא ההפרזה במעשה, כפי שעשוי להיות מרומז גם ביחסים עם נשים: "{{ציטוטון|הם עשויים היו להתבייש בדבר שהם חשבו שיש בו מן ההגזמה, או שהם עשויים היו להתבייש בזה מכיוון שזה נתפש אצלם כחולשה, כנטייה שמטיבעה להסיח את דעתם של הגברים מעיסוקים חשובים וראויים יותר, ממש כשם שגבר עשוי להתבייש בהפרזה או בחולשה באהבתו לנשים.}}{{דרוש מקור}}
 
חקר הפדרסטיה ביוון הוא סבוך בשל העובדה, שהתיעוד הפדרסטי היה נתון להשמדה שיטתית מאז ימי הביניים. מבין כל העבודות, אשר מתייחסות באופן עקרוני לאהבה בין אנשים מאותו המין, מעטות שרדו - דבר, שהעלה לפחות בקרב היסטוריון אחד, בשם ריקטור נורטון, את ההנחה ש"עבודות העוסקות בהומוסקסואליות הודחקו והושמדו במתכוון ולא אבדו במרוצת הזמן באקראי," למרות שבאופן כללי רק אחוז קטן של ספרות עתיקה השתמר. אף על פי כן, ישנם יוצאי דופן בולטים לתמונה הכוללנית כגון "Paidikē Mousa of Strato" וה-"Erōtes" של [[לוקיאנוס מסאמוסאטה]].
 
קשרים בין גברים הוצגו בדרכים סבוכות, חלקן מכובדות ואחרות בלתי הולמות. אולם עבור הרוב הרחב של היסטוריונים קדומים, לא להחזיק בנער צעיר כמאהב העיד על ליקוי באישיותו של הגבר. אפלטון, בעבודותיו המוקדמות ("ה[[סימפוזיון]]" או ב"[[פיידרוס]]"), אינו מטיל ספק בעקרונות הפדרסטיה ומציין, בהתייחסו ליחסים בין בני אותו המין: {{ציטוט|
תוכן=שהרי אין מכיר אנוכי ברכה גדולה יותר לגבר צעיר בראשית חייו מאשר מאהב בעל טוהר מידות, או למאהב מאשר נער נאהב. לשם העיקרון, אומר אנוכי, כי אין קרובי המשפחה, אין מידת הכבוד, אין העושר, ואין כל גורם אחר יכולים להיטמע בהצלחה כה רבה בתוכנו מאשר האהבה. על מה מדבר אנוכי? על מידת הכבוד וחוסר-הכבוד, שבלעדיהם שום מדינה גם לא אינדיבידואל פועלים לעשיית הטוב ומבצעים עבודה ראויה לציון...ולו רק הייתה איזו דרך לגרום לכך שמדינה או צבא יהיו מורכבים ממאהבים ואהוביהם, אזי היו הם השליטים הטובים ביותר בעירם, בהימנעם מחוסר כבוד ובאמצם את הכבוד ההדדי אחד כלפי השני, ולא תהיה זו הגזמה לאמר כי כאשר יילחמו כתף אל כתף, למרות שיהיו מעטים במספר, ינחלו ניצחון ויכבשו את העולם כולו.|מרכאות=כן}}{{דרוש מקור}}
 
על אף זאת, מאוחר יותר, בדיאלוג שלו, "חוקים", יצא אפלטון כנגד הניוון לתוכו שקעה התרבות הפדרסטית האתונאית, האשים את הפדרסטיה בליבוי חיכוכים בין אזרחים ובשיבוש הדעת של רבים מהם. הוא גם המליץ לאסור יחסי מין עם נערים, ובכך סלל את הדרך ליצירת החוק.
יחסי ה[[אראסטס]]-[[ארומנוס]] עמדו בבסיסן של מערכת החינוך והמערכת החברתית ביוון הקלאסית. הם התאפיינו בנורמות מיניות-חברתיות ייחודיות להם והיוו מוסד חברתי חשוב בקרב בני המעמד הגבוה. יחסים פדרסטיים היו יחסי חונכות זוגיים, אשר קיבלו תוקף מהמדינה, בדמות חוקים שהתקבלו ברוב קולות ופיקחו על מערכות יחסים שכאלו. באופן דומה, הם קיבלו מעמד של קדושה מהמימסד הדתי, כפי שניתן לראות במיתוסים רבים אשר מתארים יחסים כאלו בין אלים לגיבורים ([[אפולו]] ו[[יקינטון (מיתולוגיה)|יקינטון]], [[זאוס]] ו[[גנימדס]], [[הרקולס]] ו[[הילאס]], [[פאן]] ו[[דפניס]]) ובין גיבור אחד למשנהו ([[אכילס]] ו[[פאטרוקלוס]], [[אורסטס]] ו[[פילאדס]]). (היוונים ניסו להציג רושם פדרסטי לגבי שני הזוגות האחרונים למרות שנמצאה עדות נרחבת ששני המיתוסים נועדו במקור לסמל יחסים שווי זכויות.) באופן כללי, הפדרסטיה, כפי שמתוארת במקורות הספרות היוונית, הינה מוסד שהיה שמור לאזרחים חופשיים.
 
ממצאים היסטוריים ומיתוגרפיים מרמזים כי יחסים פדרסטיים דרשו את הסכמת אביו של הנער. בכרתים, על מנת שמחזר יוכל לבצע את החטיפה הטקסית, היה על האב לאשר כי הינו ראוי ליחס של כבוד. בקרב האתונאים, כפי שטוען סוקרטס ב"סימפוזיון" של קסנופון, "דבר (מבין הדברים שנוגעים לנער) אינו נשמר בסוד מפני האב כאשר המאהב הוא אידאלי." עניין זה עולה בקנה אחד עם תפקידו הרם של הפטריארך היווני, שאחז בזכות לקבוע את חייהם ומותם של ילדיו. זה גם מתיישב עם החשיבות שהייתה לבן עבור אב. מלבד קשר האהבה שהיה ביניהם, בן היה התקווה היחידה להמשכיות שמו, הצלחתו ותהילתו של גבר יווני. על מנת לגונן על בניהם מניסיונות חטיפה בלתי הולמים, מינו האבות עבדים שכונו "פדגוגוס" על מנת שיסוככו על ילדיהם. על אף הנאמר, לפי אייסכינס, אבות אתונאים נהגו לפלל שבניהם יהיו נאים ומושכים, בידיעה מלאה שכך ימשכו באופן מתמיד את תשומת לבם של גברים ו"{{ציטוטון|יהיו מושא לתגרות על רקע תשוקה אירוטית" (}}{{הערה|ויקטוריה ווהל, "אהבה בין עיי החורבות: האירוטיקה של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית", עמ' 5)}}
 
בנים נכנסו לקשרים כאלו מגיל שתים-עשרה ועד גיל שמונה-עשרה או תשע-עשרה, על אף שחלק סוברים כי הם התחילו בגיל חמש-עשרה. זה היה גם הגיל לערך שנערות יווניות באו בברית הנישואין – גם הן עם בעלים המבוגרים מהן בשנים רבות. היה הבדל בין שני סוגי ההיקשרויות: אחרי בנים צריך היה לחזר, והם היו חופשיים לבחור את בן זוגם. בנות, לעומת זאת, היו אמצעי להשגת יתרון פוליטי וכלכלי, נישואיהן נקבעו בחוזה שהתבסס על שיקול דעתם של אביה ושל המחזר.
 
תבנית הקשר הייתה כזו, כך שהצעיר מבין שני בני הזוג נשאר במערכת היחסים עד שהגיע לגיל בגרות: "{{ציטוטון|פדרסטיה רווחה מאוד ביוון כחלק מתהליך ההתבגרות של הזכרים אף כי תפקידה נותר שנוי מאוד במחלוקת."}} ({{הערה|ג'ונסטון שרה אילס, "דתות של העולם העתיק: מדריך"; קוקה קרולין, "מיניות בקרב מתבגרים: מדריך היסטורי שימושי")}}
 
נראה כי תפקידה של מערכת היחסים הייתה לעזור לנער הצעיר להסתגל לחברה הבוגרת ולמחויבויות של עולם המבוגרים. כדי לממש מטרה זו, על החונך היה ללמד את הנער הצעיר או לדאוג להשכלתו, ולהעניק לו מתנות טקסיות מסוימות בהתאם. לדוגמה, בכרתים, שור, חליפת שריון, ו[[גביע (כלי)|קובעת]] (גביע של יין), סימלו את שליטתו בחקלאות, מלחמה ודת; בבויאוטיה, הארומנוס קיבל חליפה צבאית עם הגיעו לגיל בשלות. נראה כי הקשר בין שני המשתתפים התבסס בחלקו על אהבה ותשוקה הדדיים – שלעתים קרובות באו לידי ביטוי בצורה מינית – ובחלקו על מניעים פוליטיים של שתי המשפחות. חשיבות גדולה ניתנה לערך החברות בין השניים, כפי שמשתקף מתוך הפתגם הלקוח מאותה תקופה, "{{ציטוטון|מאהב הוא החבר הטוב ביותר שיהיה אי פעם לנער"}}{{דרוש מקור}}. היחסים היו פתוחים ונתונים לביקורת ציבורית, והפכו לחלק מהביוגרפיה של אדם. על-כן, כאשר כתבו היסטוריונים ספרטנים על אישים חשובים, הם נהגו לציין לעתים קרובות מי היה זה אשר לו הוא "האזין" או מי היה זה אשר לו "העניק השראה".
 
עבור הנערים – ובני משפחתם – יתרון אחד משמעותי להיותם חניכים של אדם מבוגר בעל השפעה היה הרשת החברתית הנרחבת. על כן, נחשק היה בעיני חלק להחזיק בשנות נעוריהם המוקדמות במספר מאהבים/חונכים מבוגרים, אשר היו עדות ליופיים החיצוני וסללו את דרכם לקבלת מעמד רם-מעלה בחברה. באופן שהיה מקובל, לאחר שנסתיים הקשר המיני והנער הצעיר נישא, שמרו הגבר ובן חסותו על קשר קרוב לאורך חייהם. אותם מאהבים, אשר המשיכו במעשי האהבה שלהם גם לאחר שהגיעו אהוביהם לבגרות, קיבלו יחס של הבנה מצד היוונים, באומרם כי, "{{ציטוטון|יכול אתה לשאת שור על כתפיך אם הרמת עגל"}}.{{דרוש מקור}}
 
פדרסטיה הייתה הצורה האידאלית של הומואירוטיקה מבוססת גיל, אשר, בדומה לכל יתר המוסדות החברתיים, טמנה בתוכה צורות ביטוי רצויות פחות, כדוגמת זנות או שימוש בנערים-עבדים. למרות זאת, צורות מסוימות נאסרו, כגון התעלסות של עבדים עם נערים (למרות שנשים היו נגישות להם באין מפריע), או יחסי מין עם נערים או בחורים צעירים חופשיים תמורת תשלום. צעירים שבחרו למכור את שירותיהם היו נתונים ללעג וזלזול ומאוחר יותר בחייהם נאסר עליהם לכהן במשרות ציבוריות מסוימות.
העמדתו לדין של טימרכוס על ידי פוליטיקאי אתונאי, [[אייסכינס נגד טימרכוס|אייסכינס]], בשנת 346 לפני הספירה, הינה דוגמה לאופן בו נעשה שימוש בתקנות אלו לצרכים פוליטיים. בנאומו, [[נגד טימרכוס]], טוען אייסכינס נגד המשך מתן זכויות פוליטיות לטימרכוס – פוליטיקאי מנוסה באמצע חייו, בשל הסיבה שהעביר את ימי בחרותו כנער שעשועים סודי של סדרת גברים אמידים. אייסכינס ניצח במשפטו, וטימרכוס נידון לשלילת זכויותיו האזרחיות (atimia). אולם אייסכינס נזהר מלהודות בדברים שכפי הנראה כל אתונה יודעת: בפלרטוטיו הפרטיים עם נערים יפי תואר, בשיריו הארוטיים שהקדיש לכל הצעירים ובתסבוכות אליהן נכנס כתוצאה מפרשיות אהבים, שמעולם – כך הוא ממהר לציין – לא השיג בתיווך כספי.
 
גם כאשר עמד החוק לצדם, לא היה זה מקרה נדיר שמערכות יחסים לא שרדו, כפי שנאמר על נערים רבים ש"{{ציטוטון|לא הייתה בקרבם שנאה יוקדת לאף אדם כמו השנאה שהם רחשו לאיש שהיה מאהבם}}{{דרוש מקור}}." ראו את מקרה [[פיליפוס השני|מותו של פיליפוס השני מלך מוקדון]]. באופן דומה, דרשו הכרתים מהנער להצהיר אם היחסים התנהלו לקורת רוחו ובכך אפשרו לו לבטלם במקרה שהשתמשו נגדו באלימות.
 
==סינרגיה עם ספורט==
מוסד הפדרסטיה היה ישות בלתי נפרדת מענפי הספורט המאורגנים. מקום ההתרחשות העיקרי למפגש בין גברים ונערים, לבילוי זמן משותף, וללימוד הנערים על ידי הגברים את אמנויות הלחימה, ענפי הספורט ופילוסופיה היה ה[[גימנסיון]], אשר בראש ובראשונה שימש מגרש אימונים למקצועות לימוד אלו, והיה אחת מהזירות העיקריות לקיום יחסים פדרסטיים. בפרט, המינהג להתעמל ב[[עירום]] נחשב ראשון במעלה בפולחן היופי וה[[ארוס]], אשר חלחל לחברות הפדרסטיות. "{{ציטוטון|הערים אשר להן הנגיעה הגדולה ביותר ל[[התעמלות]]"}}{{דרוש מקור}} הינו הביטוי בו אפלטון משתמש על מנת לתאר את המדינות בהן פורחת האהבה היוונית. המילה Gymnastics (התעמלות) במקרה זה, מעבירה לא רק את מידת המשמעת האתלטית, אלא גם, כיוון שהיא נגזרת מהמילה היוונית γυμνός ("עירום"), את העובדה שכל הפעילויות הללו התבצעו על ידי גברים ונערים ללא בגד לגופם, ולכן היו נתונים באופן מיוחד להתפעלות מיופיו של הגוף.
 
יופיו וכוחו האירוטי של הגוף העירום הובלט על ידי המנהג למרוח אותו בשמן לקראת אימון. אספקת השמן להתקשטות שכזו הייתה ההוצאה הגדולה ביותר של הגימנסיון, ודרשה מימון מאסיבי על ידי קופות הציבור או תורמים פרטיים. הפעולה עצמה השתנתה במשך הזמן: בימיה הראשונים נאמר, כי צניעות מנעה מנערים למשוך תשומת לב למיניותם על ידי התמרחות באזורים שמתחת למותניים. עכבה זו, ככל הנראה, כבר נעלמה כלא-הייתה בזמן תקופתו של אפלטון.
==היבטים מיניים==
[[קובץ:Erastes eromenos Staatliche Antikensammlungen 1468.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'''סצנת חיזור פדרסטית'''<br />דמות אמורפה אתונאית שחורה, המאה החמישית לפני הספירה, הצייר מקיימברידג'; אובייקט נמצא נכון לעכשיו באוסף העתיקות הלאומי ובמוזיאון גליפטוטק (Staatliche Antikensammlungen und Glyptothek), מינכן, גרמניה. הגבר המזוקן מתואר במחוות חיזור פדרסטית מסורתית המוכרת כמחוות ה'למעלה-למטה': יד אחת מושיטה לגפף את חלציו של הגבר הצעיר, השנייה אוחזת בסנטרו להביט לו בעיניו.]]
לפי מקורות עתיקים, ההיבט המיני במערכות יחסים פדרסטיות היה שונה מאוד בין אחת לרעותה. בקצה האחד, אנו מוצאים יחסים שנאמר כי התבססו על אהבה פרושה ממין, בעוד שבקצה השני של הקשת ישנם זוגות שמואשמים בקיום מין אנאלי וחילופי תפקידים. [[קיקרו]], בתיאורו את מנהגי ספרטה, טוען כי יחסים אמורים היו לעצור רגע לפני שהגיעו למימוש מיני, "{{ציטוטון|ה[[לאקוניה|לקדאימונים]] – בעודם מתירים הכול מלבד [[היבריס]] במסגרת אהבה עם בני הדור הצעיר, בהחלט מפרידים את האסור מן המותר על ידי הצבת קיר דק חוצץ, שהרי מאפשרים הם חביקה ויצוע משותף לאוהבים}}.{{דרוש מקור}} מצד שני, אחד מהביטויים האתונאים לציון מעשי סדום היה "לעשות זאת בצורה לקדאימונית",{{דרוש מקור}} וכיום נוטים לחשוב שהשתמשו בו כעלבון על גבם של הספרטנים – אויביהם המושבעים של האתונאים. מקורות ספרותיים מגלים נועזות גדולה הרבה יותר, בייחוד תחום הקומדיה העתיקה. [[אריסטופאנס]], לדוגמה, ביצירתו "[[השלום]]" - ה[[פרודיה]] שלו על גנימדס שרוכב על גבו של זאוס בדמות נשר - בודה את דמות הגיבור כמי שרוכב למרומי האולימפוס על גב חיפושית זבל (גללים)– משחק מילים סקטולוגי (הדן בחקר הצואה) על מין אנאלי. חלק מההיסטוריונים המודרניים, כגון ת'ורנטון (Thornton), מסיק כי ההחלטה בין אם מערכת היחסים תמומש באופן מיני או לא הייתה תלויה בבני הזוג.
 
ציורים קרמיים מהמאה החמישית והשישית העוסקים ביחסים פדרסטיים מתארים את המאהב מפציר בנער הצעיר, בסגנון אחת המחוות היווניות המבטאות תחינה. באופן מקובל, חבק המאהב את ברכיו של הבחור שבקרבתו הוא חפץ, ובמקביל אחז בסנטרו כדי שיוכל להביט לתוך עיניו. האגרטלים המעוטרים מראים את הגבר עומד, אוחז בסנטרו של הנער ביד אחת ואת השנייה הוא שולח לגפף את חלציו. הנערים מוצגים בדרגות משתנות של קבלה או דחיית ניסיונות ההתקרבות של הגבר. כאשר מתוארים יחסים מיניים בציורים, אלו בדרך-כלל יחסים המבוססים על חיכוך איבר המין בין ירכיו של הגבר, אשר ידועים בשם diamerizein (לעשות זאת בין הירכיים). הזוג נראה עומד פנים אל פנים. האראסטס כורך זרועותיו סביב הנער, ראשו נח על כתפו, בעוד איבר מינו נהדף בין ירכיו המהודקות של הארומנוס.
רק לעתים נדירות מאוד בלבד מוצג או נרמז על מין אוראלי, וכאשר הוא נוכח, הוא מתואר כדבר שגורר תגובות הפתעה מצד המתבוננים. מספר מקורות אחרים מצביעים גם הם על כך שמין אוראלי היה אקט מבייש. בין אלו נמצא המשל של [[איזופוס]] אשר מספר על [[אייסכינה|אַיְסְכִינֵה]] (בושה) שהסכימה לחדור אל גוף האדם מאחור כל עוד [[ארוס]] לא יילך באותה דרך בעקבותיה, ובתנאי שתברח מיד אם יופיע ארוס{{דרוש מקור|ראו [[ויקיפדיה:המקבץ השבועי/איזופוס ומשליו]]}}. מקורות ספרותיים מאוחרים יותר מעידים כי זה הפך נפוץ רק בסוף [[העת העתיקה]]. באופן דומה, רישומים [[אפיגרפיה|אפיגרפיים]] שונים, כגון הכתובות ה[[סנטוריני|סנטוריניות]], מוגדרים כעדות לכך שבמקומות אחרים זה כנראה היה מקובל יותר.
 
ק.ג'יי. דובר (K. J. Dover) טוען כי הארומנוס לא "אמור" היה לחוש תשוקה לאראסטס, כיוון שזה נחשב לא-גברי. עדות נוספת מהתקופה המאוחרת מראה כי בפועל (בניגוד לתאוריה) הייתה תשוקה הדדית. כפי שמציין תומאס האברד, בביקורת שלו כלפי הטענה של דיוויד הלפרין שנערים לא התגרו מינית, אגרטלים למיניהם אכן מראים כי נערים הגיבו לביטויים מיניים, ו"{{ציטוטון|גיפוף איברו של נער (בהשוואה לאריסטופאנס, ציפורים 142) היה אחת מצורות החיזור הנפוצות ביותר שצוירו על אגרטלים. איזו תכלית יכולה הייתה להיות לפעולה זו אלא אם מאהבים הפיקו למעשה הנאה מלחוש ולהתבונן באיברו המתפתח של הנער מתעורר ומגיב למגע ידיהם?"}} {{דרוש מקור}}
 
נושא הדדיות התשוקה הייתה נקודה לדיון גם בעת העתיקה. בעוד שהתפקיד הפאסיבי נחשב בעייתי, משיכה לגברים נתפשה לעתים קרובות כסמל לגבריות, ונערים אשר חיפשו את חברתם ואת חיבתם של גברים במידה הגדולה ביותר נחשבו כבעלי הסיכוי הגבוה ביותר להצליח בחיים.
משתמש אלמוני