הקונגרס הציוני העולמי השישי – הבדלי גרסאות

במרכזו של הקונגרס עמד הפולמוס ודיונים סוערים ונוקבים על [[תוכנית אוגנדה]], שהצעהשהוצעה על ידי [[ממשלת בריטניה]] להרצל. תוכנית אוגנדה עוררה דיונים נוקבים בתנועה הציונית ובקונגרס הציוני, והקונגרס נקרא לימים "קונגרס הבכי" על שם הסערה הרגשית העצומה שעוררה ההצעה ליישוב יהודים ב[[אוגנדה]] (כיום שטח ב[[קניה]]) על ידי התנועה הציונית. 295 הצירים התומכים בה (ה"[[טריטוריאליזם|טריטוריאליסטים]]") היו בדרך כלל חברי התנועה הציונית מ[[מרכז אירופה]], ובהם [[מקס נורדאו]], שראה בתוכנית "מקלט לילה" ל[[יהדות אירופה]]. ו-178 המתנגדים לה מקרב הצירים מ[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]], ובהם ד"ר [[יחיאל צ'לנוב]], ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן. 132 צירים נמנעו. במהלך ההצבעה יצאו מאולם הקונגרס בכאב לבם שבעה צירי [[ציונות ברוסיה|הציונות הרוסית]] החברים בוועד הפועל הגדול של הקונגרס: צ'לנוב, ברנשטיין-כהן, פרופ' [[צבי בלקובסקי]], ד"ר [[צבי ברוק]], י"ל גולדברג, [[זאב טיומקין]] וד"ר ו' יעקובסון. הוחלט כי תשלח לאוגנדה משלחת חקר לבדיקת אפשרויות ההתיישבות בה. הרצל הסביר כי תמיכתו בתוכנית אוגנדה היא בעקבות [[פרעות קישינב]], רדיפות [[יהדות מרוקו|היהודים במרוקו]] ותנועת [[הגירה]]-בריחה של המוני יהודים מ[[מזרח אירופה]] לארצות [[מערב אירופה]] ו[[אמריקה]]. הרצל עמד על הצורך במקלט טריטוריאלי מידי, ולו ארעי, למיליוני יהודי אירופה, שלהם חזה עתיד נורא. הוא הסביר לבאי הקונגרס, צירים, אורחים ועיתונאים, כי לא נמצא פתרון מדיני, חרף המאמצים הגדולים של הנהגת התנועה הציונית, למיליוני העם היהודי למוד הסבל והרדיפות ה[[אנטישמיות]], כשבעה מיליון נפשות, לפי האומדנים, בארצות מזרח ומרכז אירופה, והם "משוללי-זכויות, ששוב התחילו רועדים מפחד".{{הערה|אריה צנציפר (רפאלי), '''פעמי הגאולה''', תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, 1951, עמ' 120.}} ניסיונותיו לשיתוף פעולה עם הסולטאן העות'מאני [[עבדול חמיד השני]] עלו בתוהו, וגם התוכנית לקבלת צ'ארטר ב[[חצי האי סיני]] אשר בשליטתה של הממלכה המאוחדת, לא צלחה. עם זאת, הרצל הבין את ההתנגדות הגדולה שקמה לתוכנית אוגנדה בקרב התנועה הציונית, וסיים את דבריו בנאומו האחרון בקונגרס (והאחרון בחייו; נפטר כשנה אחריו) בהכריזו {{תנ"ך|תהילים|קלז|ה}} שבו מוצהרת אהבת ארץ ישראל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".