פתיחת התפריט הראשי

שינויים

בייברס הותיר אחריו מסורת ועקרונות לפיהם התנהל, במידה רבה, השלטון הממלוכי בכלל ובארץ ישראל בפרט במהלך מאתיים השנים הבאות.
 
;עקרון הרס הערים הבצורות וערי החוף: הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף בייברס להרוס ביצורים ונמלים. חומות המבצרים שהרס בערי החוף דורדרו כדי לסתום את הנמל המקומי (ראו למשל בחורבות [[אפולוניה]]). באבני מבצרים נעשה גם [[שימוש משני]] לבניית מסגדים (למשל מסגד [[סידנא עלי]]). גם ערים מרכזיות בארץ נותרו ללא חומה לפי ה[[דוקטרינה צבאית|דוקטרינה]] הממלוכית שהעדיפה להסתמך על הכוח הצבאי ולא על ביצורים. הרס וסתימת כל נמלי הארץ שימש גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו למשל, [[מכס]]), לנמל [[אלכסנדריה]] שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו. בכפרים באזור החוף ההרוס שיכנו הממלוכים פליטים [[כורדים]] ו[[תורכמנים]] שנמלטו מפנים אסיה, הן על מנת שלא יגיעו למצרים והן על מנת שיהוו חיץ מפני מתקפות ימיות אפשריות{{הערה|[[דוד איילון]], '''הממלוכים והעוצמה הימית''', דברי [[האקדמיה הישראלית למדעים]] כרך ראשון חוברת 8 עמ' 8}}.
 
;שמירה קפדנית על חוקי האסלאם: כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להיחשד בנאמנותם לדת. התוצאה הייתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם הייתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את [[תנאי עומר]], החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.