מלחמת האזרחים ביוון – הבדלי גרסאות

למלחמת האזרחים היו שני שלבים מקדימים: השלב הראשון התקיים בין [[1942]] ל-[[1944]] בזמן הכיבוש, כאשר הממשל היווני היה בגלות, ללא היכולת להשפיע על המתרחש במולדת, וקבוצות התנגדות שונות החלו לצבור כוח. השלב השני התחיל בדצמבר 1944, כאשר כוחות [[מערך השחרור הליברלי]] (EAM {{כ}} Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο) ניסו לקחת בכוח, בעזרת הזרוע הצבאית שלו, [[צבא השחרור העממי היווני]] (ELAS{{כ}} Ελληνικός Λαϊκός Απελευθερωτικός Στρατός), את השליטה מהממשלה שנתמכה על ידי בריטניה, מעשה שהסתכם בהפסד של ה-EAM שפורק מנשקו. למרות זאת המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל.

במהלך הכיבוש היה הממשל היווני כולל מלך יוון [[גאורגיוס השני, מלך היוונים | גאורגיוס]] בגלות, ללא יכולת ממשית להשפיע על המתרחש במולדת. הוקמה ממשלה יוונית גולה, בה כיהנו רק שניים מהשרים של המשטר הרודני. אולם, חוסר יכולתה של הממשלה הגולה להשפיע על ענייניה הפנימיים של יוון הפך אותה ללא רלוונטי עבור רוב העם היווני. במקביל, הקים שלטון הכיבוש הגרמני ממשלת בובות באתונה, שהייתה חסרת לגיטימיות ותמיכה. ממשלת הבובות התערערה עוד יותר כאשר ניהול כלכלי כושל יצר אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה.

בתחילה הכיבוש לא נתקל בהפרעות רבות, אולם עם הימשכותו החלו להיווצר ביוון באופן ספונטאניספונטני וללא הכוונה מגבוה קבוצות התנגדות פוליטיות שונות בעלות נטיות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות. קבוצות אלו התארגנו לרוב סביב מנהיג כריזמטי ונלחמו [[מלחמת גרילה]] בגרמנים וכן בבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו טריטוריה יוונית. בין המנהיגים הראשונים והחשובים היה [[אריס ולוחיוטיס]] (Άρης Βελουχιώτης) הידוע בכינויו המחתרתי אתנסיוס קלאראס (Αθανάσιος Κλάρας). קבוצות אלו החלו לצבור כוח צבאי וארגוני, ועד לשחרור השיגו שליטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. במקביל, לצד הבריטים בצפון אפריקה לחמו חיילים יוונים וספינות של הצי היווני שהצליחו להימלט.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומאז [[1936]], היההוכרזה מפלגת KKE ארגון שמחוץ לחוק, ככזה, היה ל-KKE ניסיון פעולה תחת משטרים מדכאים והיה ממושמע וחשאי. במהלך הכיבוש הגרמני הצליחו מנהיגים קומוניסטיים רבים להימלט מבתי הכלא וירדו מייד למחתרת כדי לסייע לארגן מחדש את מפלגתם והקימו ארגונים תומכים כמו האיגוד המקצועי [[EEAM]] שנאבק בניסיונות לשלוח עובדים לגרמניה. קבוצת המחתרת הגדולה ביותר הייתה EAM ([[חזית השחרור הלאומית]]), שנוסדה ב -[[27 בספטמבר]] 1941. הייתה לכאורה קואליציה של שש מפלגות פוליטיות מהשמאל ונשלטה הלכה למעשה על ידי KKE (המפלגה הקומוניסטית).

בהתחלה סיפקו מדינות המערב כסף וציוד לארגוני ההתנגדות תוך העדפת ELAS, בו ראו שותף אמין וכוח לחימה חזק בעל יכולת עדיפה להקשות על שלטון הכיבוש. ככל שהתקדם המאבק, וסיומה של המלחמה התקרב, עלתה שאלת עתידה הפוליטי של המדינה. [[משרד החוץ הבריטי]], שחשש מהתגברות קומוניסטית אפשרית, חשש מהפיכתו של ELAS לצבא קונבנציונאליקונבנציונלי חזק שאינו בשליטת בעלות הברית. לפיכך עזרו הבריטים בעיקר לכוחות הלא-קומוניסטים. ב-29 בספטמבר 1942, קולונל [[אדי מאיירס]], מהנדס חבלה יהודי מלונדון, הוצנח עם 12 אנשי קומנדו בריטים, בהם ארץ-ישראלי אחד ממוצא יווני, כדי לשבש את נתיבי האספקה הגרמנים דרך יוון לצפון אפריקה. הקולונל מאיירס יצר בתחילה קשר עם ELAS, וביקש עזרתם להרוס את מטרתו שהיא גשר רכבת על נהר גורגופותמוס (Γοργοπόταμος).{{כ}} ELAS לא שיתפו פעולה או שלא הצליח להשיגם. לכן הוא פנה ל- EDES ואלו הסכימו, כששמעו זאת ה- ELAS הם החליטו לא לאפשר ל- EDES להיות היחידים העוזרים לבריטים וכך, ב -25 בנובמבר 1942, שיתפו הבריטים, ה- ELAS וה- EDES פעולה, פוצצו את הגשר, והצליחו לשבש את תנועת הרכבות למשך שישה שבועות.