פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסר בית אחד ,  לפני 4 שנים
 
==="דברי הברית"===
[[תמונה:Tempel in der Ersten BrunnenstrasseHamburg1818b.jpg|ממוזער|שמאל|250px200px|"ומפני חטאינו גלינו מארצנו" ב[[ההיכלמוסף]] [[יום בהמבורגכיפור]] במבנהו(מושמט הראשוןהקטע שנחנך"וקרב ב-1818פזורינו"), ברחובבסידור ברונרשהתפרסם ב-1818.]]
ב-18 באוקטובר 1818, יום השנה ל[[קרב לייפציג]] וא' ד[[חול המועד]] סוכות, נפתח בית-הכנסת של קליי ותומכיו בהמבורג, "קהל בית חדש" (בגרמנית: Neuer Israelitischer Tempel), בו שימש סלומון כדרשן. כמו בברלין, היו מקהלה, עוגב, תפילות בגרמנית ועוד. זמן מה לאחר מכן הושק ספר התפילה המתוקן "סדר העבודה: לשבתות השנה ומועדי ה׳", שחיברו פרנקל וברסלאו. זו הפעם, לא היה מדובר עוד בשינויים אקלקטיים. הכותבים המעיטו בשיטתיות בחלקים המתייחסים לחידוש [[עבודת הקורבנות]] בירושלים בידי המשיח. מחבריו והחוגים שתמכו בהם, כמו ליברמן וחורין, אחזו בהשקפה דומה במידה רבה לזו של המשכילים המוקדמים; הם "האמינו באמיתות מוחלטות ונצחיות", חתרו לבסס את מעשיהם על תקדימים וסברו כי הם מכוונים לדעתם האמיתית של כותבי המקורות. הם חסרו תפישה של התפתחות היסטורית של הדת, שתאפיין את מייסדי [[היהדות הרפורמית]] כעבור עשרים שנה. אך הסידור הביע באופן עקבי את העקרון המוקדם ביותר של זו, משיחיות אוניברסלית.{{הערה|שם=מבורך}} הוא היה, לפי [[מיכאל מאיר]], ה"ליטורגיה הרפורמית הראשונה." התגובה שעורר הייתה בהתאם: הרבנים לא ראו את ההיכל החדש כעוד מעשה מינות, אלא ככפירה בעיקר. יוצריו לא ניסו רק להפחית את הדגש על התפישה המשיחית המסורתית כדי ליישב אותה עם נאמנות למולדת, אמצעי שהאורתודוקסים עצמם היו צריכים לנקוט בו במהלך המחלוקת, אלא זנחו אותה: {{ציטוטון|אף כי שימרו את זכר ציון... עבורם, התפילה בבית-הכנסת בהמבורג הייתה תחליף קבוע לעבודת הקרבנות.}}{{הערה|שם=מאיר}}
 
הבד"ץ התנגד להיכל מכל וכל, ו[[ז' טובי העיר]] היו מפולגים. שני הצדדים פנו לסנאט העירוני, אך הוא מיאן להתערב בשאלה. "אור נוגה" ו"נוגה הצדק" שהתפרסמו זמן קצר קודם לכן, אמנם נתחברו עבור ברלין – כך, לדוגמה, התיר חורין בתשובתו לשאת את רוב התפילה בכל לשון, למעט שמונה עשרה וחלקים אחרים בהם דרש לשמר את העברית {{ציטוטון|ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו}} – אבל יכלו לשמש להגנת רוב ההנהגות החדשות בהמבורג. כך אכן תפשה אותם דעת הקהל, למרות שמבחינת מתנגדיו היה הסידור רדיקלי הרבה יותר מכל שינוי שנערך על ידי בר ויעקבסון.{{הערה| Jakob Josef Petuchowski, '''Prayerbook Reform in Europe: the Liturgy of European Liberal and Reform Judaism''', World Union for Progressive Judaism, 1968. עמ' 86.}} בית הדין נדרש לסתור את הכתוב בהם, ופנה לסיוע מבחוץ. בחורף 1818 הריצו שלושת חבריו אגרות לרחבי אירופה, ופנו ישירות גם לאיטליה.{{הערה|שם=דובין}} ב-4 בדצמבר 1818 כתב עוזרש לחת"ם סופר בבקשה לתמוך בו נגד סיעת ההיכל {{ציטוטון|אשר חידשו ובדו מלבם נוסחא חדשה... נראה בעליל זדון לבם שאין חפצים בביאת הגואל לעלות לציון. על סידור כזאת ראוי לקרוע קרע שאינו מתאחה.}} אב"ד פרשבורג הצטרף למערכה אף הוא. כמו כן, כבר בינואר 1819 השיבו קהילות איטליה לפניות מהמבורג בגינוי חריף למחדשים. כותבי ההיתרים מ-1816, כולל אלה שלא נתפרסמו ב"נוגה הצדק", משכו אותם בנימוק שמכתביהם ניתנו כתשובות בעלמא ואילו המסתמכים עליהם מרדו כנגד רבני מקומותיהם. {{ציטוטון|הם לא היו מוכנים}}, העיר דובין, {{ציטוטון|לאפשר לתקדימים שלהם להוות סימוכין לסטייה מהמקובל במקום אחר... מה שבלבל את המודרניסטים בגרמניה היה חוסר יכולתם להבין כי האיטלקים דיברו בשם מסורת והקשר אחרים; הם לא תמכו בשינוי מנהגים.}} היו עוד גורמים שהמריצו את בעלי ההלכה משני צדי [[האלפים]]. ליברמן סבב ברחבי הקיסרות האוסטרית בסוף 1818 והפיץ את דעותיו, והועלה רעיון לבנות בית-כנסת דומה לזה של המבורג בבירה [[וינה]] ולמנות את אהרן חורין לעמוד בראשו. בחודשים שלאחר מכן החלה להתגבש יוזמה מצד [[הרץ הומברג]], [[פטר פרץ בר]] ומשכילים רדיקליים אחרים, שעתרו אל החצר ה[[הבסבורג]]ית בהצעה לחוקק חוק לפיו על היהודים לאמר את תפילותיהם בשפת המדינה בלבד. כל זה הגביר את תחושת הדחיפות וחיזק את הצורך להפגין עמדה נוקשה ובלתי-מתפשרת גם מצד האיטלקים המתונים, שחלקו עתה את תחושת האיום של עמיתיהם מצפון. רבי [[אברהם אליעזר הלוי]] מ[[טריאסט]] ערך מסע בחצי האי במרץ ובאפריל, מעירו ועד [[רגוזה]], ואסף מכתבים נגד ההיכל. פסק בית דינו שנשלח להמבורג היה חריף יותר מהכרעת הבד"ץ המקומי. בעוד שזה האחרון אסר על נגינה בתפילה רק בשבת ויום טוב, מנע זאת הלוי באופן גורף.{{הערה|שם=דובין}}
[[תמונה:Tempel in der Ersten Brunnenstrasse.jpg|ממוזער|שמאל|250px|[[ההיכל בהמבורג]] במבנהו הראשון שנחנך ב-1818, ברחוב ברונר.]]
 
[[תמונה:Hamburg1818b.jpg|ממוזער|שמאל|200px|"ומפני חטאינו גלינו מארצנו" ב[[מוסף]] [[יום כיפור]] (מושמט הקטע "וקרב פזורינו"), בסידור שהתפרסם ב-1818.]]
כנגד אותו רקע, התכתבו ביניהם רבני מרכז אירופה. צעד מעשי שהחת"ס נקט בו מיד הייתה בקשה לרב [[משה מינץ]] לדרוש מחורין לחזור בו.{{הערה|סמט, עמ' 291.}} הלה נכנע ללחץ ושיגר מכתב חרטה: הוא הצדיק את היתריו אך כתב כי הוא מושך אותם, שכן לא ידע על השמטת התפילות לגאולה וחשש כי הוא מעניק לכך לגיטימציה. סופר הסיר את ההצטדקות, צעד שחורין מחה עליו לאחר כמה חודשים, ודאג לפרסם את האגרת בהבלטה.{{הערה|[[משה פלאי]], '''[http://www.jstor.org/stable/23503082 מילחמתו הרעיונית וההלכית של הרב אהרון חורין בעד ריפורמה דתית ביהדות]''', Hebrew Union College Annual Vol. 39, (1968). עמ' סו (ד').}} התגובה האורתודוקסית להיכל הוכתבה על ידי שני קווי מדיניות: על אף שהסוגיה המשיחית היוותה שיקול מכריע בחומרה שייחסו לו, נושא זה היה רגיש ועשוי היה להתפרש כסותר את הנאמנות למלכות המקומית. כל דברי הגינוי בהיבט זה כללו גם הסתייגויות נרחבות בדבר כך שהאמונה בבניית המקדש בעתיד אינה סותרת כלל את הציות והכבוד לממלכות בהן יושבים היהודים עתה, ורבים הקפידו לציין כי "קהל בית חדש" והחוגים מתוכם צמח היו בעלי נטיות ליברליות, האשמה חמורה בעידן ה[[רסטורציה]]. כמו כן, המבורג לא הייתה הנושא היחיד שעמד לפתחם, והיה צורך לטפל במגמת ערעור הסמכות ככלל.{{הערה|שם=מבורך}} הגישה השלטת שהובלה על ידי החת"ס הייתה סירוב עקרוני לדון בפרטים, כל שכן על מהות האמונות, ועמידה על שימור הקיים בשלמותו תוך האשמת המחדשים ברצון לסטות מהדת.{{הערה|סמט, עמ' 283-290. גם מבורך מציין עקרון זה.}} פסקי הדין שיצאו נגד ההיכל לא כוונו נגד חריגות מסוימות שנערכו בו, אלא נועדו לשלול ממנו ומכל ניסיון אחר בכיוון זה לגיטימיות באמצעות ביצור הנוהג המקובל. החותמים הרבו להתבסס על טיעונים כמו "[[מנהג (יהדות)|מנהג]] ישראל - דין הוא" ודומים לו.{{הערה|יעקב כ"ץ, '''ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה''', הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 52.}} תשובה אחת שלא נכללה בקובץ השו"תים נגד בית-הכנסת הגיעה מהרב [[אפרים זלמן מרגליות]] מ[[ברודי]] שב[[גליציה]]. מרגליות, הרחק במזרח, לא היה מוטרד מאיום דומה לזה שהניע את עמיתיו. הוא עסק בנוהגי ההיכל באופן תאורטי מאוד, וסופר השאיר את מכתבו אצלו.{{הערה|סמט, עמ' 294.}} באגרותיו נגד עדת קליי דגל הרב מפרשבורג בכך שההבדלים בינו למתקנים הם השקפתיים, ולא נובעים מאיסור מסוים. דווקא כדי להדגיש זאת, ציין כי כמה ממעשיהם לא היו בעייתיים במיוחד: {{ציטוטון|אין רעש כל כך באמירת שירות ותשבחות בלשון אשכנז.}}{{הערה|סמט, עמ' 292.}} אחת השאלות שהטרידה את המתנגדים הייתה על בסיס מה לאסור את הניגון ב[[עוגב]]. החת"ס תכנן להשתית זאת על עצם החידוש בכך, אך לבסוף אימץ את טיעונו של בנט כי מדובר בחוקות הגויים, קביעה ששימשה מכאן והלאה בנושא זה.{{הערה|סמט, עמ' 293.}} הם ניצבו בפני עוד בעיה: כותבי "נוגה הצדק" התבססו על תקדים העוגב ב[[המוזיאון היהודי בפראג|בית-הכנסת מייזל בפראג]], ששימש בסוף [[המאה ה-17]]. כדי לסתור אותו, הצביעו המשיבים על כך שהכלי ההוא התקלקל אך המתפללים בחרו שלא לתקנו, וכי מייזל היה היחיד מבין שמונה בתי-הכנסת בעיר שהצטייד בו.{{הערה|David Harry Ellenson, '''After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity''', Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 121-130.}}