משה פרידמן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3
אין תקציר עריכה
שורה 42:
 
===תקופת השואה===
בתחילת השואה שהה האדמו"ר ב[[קרקוב]] וב-[[1940]] עבר לגטו [[טרנוב]], שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס (בנו של [[אהרן מרכוס]], חוקר החסידות), שדאגו לו עד ימיו האחרונים. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו ולענות לשאלות קשות ומסובכות שנשאלו שחלקן אף היו קשורות בחיים ומוות.{{הערה|1=ראו: בסתר רעם, עמודים 175, 214, 247 (הערה 49), 360-359.{{ש}}[http://zachor.michlala.edu/inquiry/arch.asp?num=526&mesT=2&name=&sortT=2&name=%F2%E3%E5%E9%E5%FA עדות על פעילות רבי משה בתקופת השואה], באתר זכור.}} ידוע על מאמצים רבים שנעשו כדי לחלצו מתחת ידי הנאצים.{{הערה|1=על הניסיונות להצילו ראו בספר "גדול מרבן שמו", עמוד שלב.}} באחת ה[[אקציה|אקציות]] הגדולות בטרנוב, הוא נלקח יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת ל[[אושוויץ]] ושם כנראה נרצח [[ג' באלול]] [[תש"ג]] [[1943]].{{הערה|1=לפי [[הלל זיידמן]], הוא גורש משם ל[[בלז'ץ]], ונספה באלול תש"ג,1943. לפי פנינה מיזליש, קיבל הרב פרידמן, הודות למאמציו של הרב [[מיכאל דב וייסמנדל]], [[דרכון]] של [[פרגוואי]], הועבר ל[[וויטלויטל (מחנה ריכוז)|ויטל]] שב[[צרפת]], ומשם גורש לאושוויץ. (פנינה מיזליש, [http://horabis.blogspot.com/2007/10/blog-post_8686.html רבנים שנספו בשואה]).}}
 
קיימת עדות על דברים שהשמיע רבי משה פרידמן{{הערה|[[מנדל פייקאז']] הטיל ספק באותנטיות של עדות זו (בסתר רעם, עמ' 96). בנוסף יש שציינו את חוסר התאמה בין התאריכים השונים ולכן שיערו שייתכן ומדובר ברב אחר ששמו היה פרידמן (גדול מרבן שמו, עמ' שמג).}} בהגיעו לאושוויץ על נצחיות ישראל ועל הנקמה העתידה לבוא, כפי שתיעדו אנשי ה[[זונדר קומנדו]] באושויץ ביומנם: {{ציטוט|תוכן="...כשהתפשט יחד עם כולם, נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתפסו בדש בגדו, פנה אליו בגרמנית: "אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל. עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם, רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו. בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם; דמנו השפוך - מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח, עד אשר חמתנו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם!" דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש, שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים"|מקור=[[אסתר פרבשטיין]], [[בסתר רעם]], הוצאת [[מוסד הרב קוק]], עמוד 412}}